בניית בית דורשת הכנה יעילה, תכנית מתאימה, אנשי מקצוע אמינים וחומרי בניה משובחים שיוכיחו את עמידותם לזמן ארוך.
בניית הבית היהודי זוהי בניה רוחנית, בניית בנין עדי עד שיעמיד בעזרת ה' בתים רבים ומבורכים. בית יהודי המושתת על אדני היהדות חייב שיהיה על פי תכנית מדוקדקת, בנאים בעלי ידע וכישורים מהמיטב שבמיטב וחומרים משובחים הכל על פי המקורות הקדושים ודרך התורה.

בספר "ויבן לו בית" תוכלו למצא תכנית, בנאים וחומרים אשר יסייעו בידכם במפעל הגדול וילוו את דרככם בעצה ובתושיה למשימה הנעלה.

קטעים מהספר "ויבן לו בית"

בעיר אחת הופיע באחד הימים עגלון צעיר חדש. אמנם כוונותיו היו תמימות ללא זדון, ובכל זאת, היה זה על חשבונו של בעל העגלה הזקן והוותיק, ששימש את תושבי העיר מזה שנים רבות. כאשר פגש העגלון הזקן את העגלון החדש אמר לו: "הנך משיג את גבולי שלא כדין, ועליך לעזוב את העיר ולנסות מזלך במקום אחר. אולם אני אנהג בך לפנים משורת הדין ואתיר לך להמשיך ולהתפרנס כאן, אך זאת בתנאי אחד---"
"בתנאי ש...?" ברר העגלון החדש, שדמותו של העגלון הזקן הפילה עליו יראת כבוד.
"בתנאי שהנך ראוי לכך!" פסק הזקן. "עליך לעמוד אצלי למבחן. והיה אם תצליח בו, אזי אוריש לך את הרשות לעסוק במלאכתי, ולא – תיאלץ לצאת מכאן יחד עם סוסיך ועגלתך..."
"נו," הסכים הצעיר. וכי היתה לו ברירה?
"שאלה ראשונה," נהם הזקן, "העגלה יוצאת אל הדרך עמוסה בנוסעים ובמזוודותיהם. לפתע פתאום שוקעת העגלה בבוץ, והסוסים אינם מצליחים בשום פנים ואופן למשוך את העגלה מן הבוץ. מה על העגלון לעשות?"
"הייתי מבקש מהנוסעים שיורידו מהעגלה את המשאות, כדי שיקטן העומס מעל העגלה," השיב העגלון הצעיר. "או אז יוכלו הסוסים למלא תפקידם נאמנה ולמשוך את העגלה. לא?"
"בדיוק כך," נהנה העגלון הבוחן. "הלאה: הבה נניח, כי גם אחרי שנהגת בתושיה, בכל זאת שקועה עדיין העגלה בבוץ ואין הסוסים יכולים להזיזה. מה תעשה עכשיו?"
"הייתי מבקש מן הנוסעים, שיתכבדו וירדו אף הם מהעגלה, וכך תהיה העגלה הרבה יותר קלה והסוסים יוכלו להמשיך בתפקידם..." כך, ענה העגלון הצעיר, כשהוא דרוך עדיין.
"נהדר," התפעל הזקן, "יש לך כשרונות טובים! ברם, המבחן טרם בא על סיומו... נמשיך עוד ונניח כי מדובר במקרה ביש אמיתי, שאפילו עצה מחוכמת שכזו עדיין איננה מועילה וכבודם של הסוסים במקומם מונח. מה יש לעשות אז?"
"נו," נענה הצעיר בבטחון מוחלט: "הנוסעים יתבקשו לדחוף את העגלה מאחוריה ולקיים "עזוב תעזוב עמו" עם הסוסים המסכנים."
"אה, אכן מומחה אתה," נענה הבוחן. "ובכל זאת, עוד שאלה אחת אחרונה וחשובה: ומה עושים במקרה מאד לא נעים שבו גם עצה זו לא מועילה, ולמרות כל הדחיפות והבעיטות בסוסים ובמרכבה אין שום תזוזה?"
נבוך הצעיר, פלבל בעיניו לכאן ולכאן, אך שום רעיון לא עלה בדעתו. "אודה וגם אבוש," אמר לבסוף. "אינני מוצא עצה ותושיה למקרה מביך שכזה..."
"אם כן, איפוא, זאת עשה" – פקד עליו העגלון הותיק – "כלך לך מכאן ואל תוסיף להראות פניך בעירנו - לא אתה ולא סוסיך!"
כבש הצעיר פניו באנחה, אך נשאר לעמוד על מקומו "מקבל אני עלי את הדין באהבה," אמר לזקן בקול מושפל, "אכן, כן, נכשלתי בבחינה. אולם, אנא ממך, למען אזכה יום אחד להיות עגלון אמיתי עם תעודות, אבקשך להשכילני ולגלות לי כיצד נוהגים כאשר נתקלים בכזה מין מקרה?- - -"
"אוהו!" נהנה הזקן מן הרצון הכנה להוסיף ידע. "אהובי ויקירי, אומר לך: אכן, במצב ביש כזה אין שום עצה איך לחלץ את העגלה מהבוץ העמוק ששקעה בו. אולם," וכאן הרעים בעל העגלה הזקן בקולו למען יובן עד כמה הדברים הינם מהותיים: "אולם בעל עגלה מנוסה אינו נקלע בכלל לכזה מין בוץ שאי אפשר להחלץ ממנו..."
קוראים יקרים! מבחינה מסוימת כולנו עגלונים, הננו - המובילים של חיינו ברשותו של בוראנו יתברך שמו ויתעלה, אשר הפקיד בידינו את המושכות. אנו אלו שמחליטים באיזו דרך נלך, מה יהיו הדברים החשובים עבורנו, מה יהיו הדברים שעליהם לא נעבור לסדר היום, וכיצד נתמודד עם כל מכשול המזדמן בדרך חיינו. וכאשר זוכה אדם להקים בית, הרי שאינו מוביל רק את עצמו, אלא את כל משפחתו. נכון, יש מצבים שדומים לגמרי לבוץ עמוק שכמעט ואין דרך להיחלץ ממנו. או אז מבקשים עצות, זועקים 'הצילו', אבל יש שאכן מדובר בדרך ללא מוצא. אולם האיש החכם צריך היה לחזות זאת מראש, ומלכתחילה היה עליו להזהר שלא להכנס לכזה בוץ שאי אפשר אחר כך לצאת ממנו. הדרך הנכונה והנבונה היא לצעוד בשבילים מסומנים, בצורה מחושבת ושקולה, עם תכנון.
המשל המובא לעיל מובא בספה"ק על הפסוק: "הבו לכם אנשים חכמים ונבונים"  (דברים א', י"ג.
  והוא בא להמחיש לנו מה היא דרכו של חכם, שלא רק שיודע לפתור את הבעיות אלא גם איך לכתחילה לא להכנס אליהן.
חכמה מאורייתא נפקת, מספרים שהלך מאן דהוא אל ה"חזון איש" זצ"ל ואמר לו שרוצה ללמוד פסיכולוגיה., אמר לו החזו"א שאם יקפיד ללמוד כל שבוע חומש עם רש"י אזי ידע פסיכולוגיה היטב.
מדהים, אכן, לראות שכל נבכי הפסיכולוגיה, כולל את כל המחקרים הישנים והעדכניים, כל הניסויים והמסקנות, כל אלו עוד לא הגיעו לטיפה מן הים ממה שאוגרת בתוכה תורתנו הקדושה. כל הצועדים בנתיבותיה ואלו אשר מכירים את שביליה יאמרו אף יעידו כי אכן "הפך בה והפך בה דכולא בה ובה תחזי..." (אבות פ"ה מכ"ב).
*          *          *          *          *
"ויאמר אלוקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב', י"ח).
במילים אלו של תורתנו הקדושה בחומש בראשית ישנה קביעה שהיא חד משמעית בעצם: לא טוב היות האדם לבדו. אדם שעדיין לא הקים את ביתו – לא טוב לו. אין זו המלצה ולא אבחנה התלויה בנתונים משתנים. זהו אחד העקרונות הבסיסיים שטבע אלוקים בבריאתו של אדם.
יהיו אנשים שבמבט מעמיק ירגישו אולי שהם אינם מבינים זאת: וכי כך הם פני הדברים?
נבקר בישיבות הקדושות הגודשות בין כתליהם בחורי חמד רבים, ברוך ה'; קורנות פניהם, ועליצות נעורים אופפת אותם. נמצא אותם כמה שנים אחר כך, כשריחיים על צוואריהם, כשעול הבית כרוך על צווארם ודוק ברור של רצינות, יתירה לפעמים, בעיניהם; נתונים במרוץ החיים ונאנקים תחתיו. המרץ שכה אפיין אותם בעבר פינה מקומו למין היגררות אחר הימים; ופעמים נדמה כי כנפי רוחם פשוט ניטלו מהם. היאך זה? והרי היינו מצפים למצוא שפני הדברים יהיו הפוכים. והנה המציאות, לכאורה, שונה. הכיצד זה מתקיימים דברי אלוקים חיים בתוך כל זה?
תשובה לשאלה זו תקבל בתוך הספר!
*          *          *          *          *

"תזכה לבנות בית נאמן בישראל!" "בניין עדי עד!" ברכות אלו, עתיקות וגם רעננות, מלוות כל חתן בלחיצות ידיים ובטפיחות על שכם. מכל עבר מאחלים לו את הטוב ביותר, שיהיה ביתו בית נאמן, יציב וחזק כבניין עדי עד.
בניין? מדוע בניין? מדוע ידמה ביתו של אברך צעיר, שזה אך שבר ברגלו את הכוס, לבניין?
מענה לשאלה זו נמצא בספר!
*          *          *          *          *
אתגרי זמנינו לעומת הדורות הקודמים
החיים היום מאד שונים מן החיים של פעם, אשר אז אנשים חיו בעיירות ובכפרים, ושנים רבות לא יצאו מבין שערי המחוז בו גדלו, או אולי יצאו לפעמים באיזה מסלול קבוע מעיירה שלהם לעיר אחרת, אך באופן כללי היה עולמם מצומצם יותר מבחינת מסגרותיו - מעגל האנשים שהכיר אדם סטנדרטי לא היה רחב כל כך כפי שהוא היום, העיתונים לא הביאו חדשות מכל קצוות תבל וציטוטים מכל קשת האוכלוסיות, ולא היו לו לאדם היכרויות עם מגוון כה עצום של אנשים, וממילא גם חיי המשפחה שלו הושפעו מכך. אדם חי לפי מה שהכיר מינקותו במסגרת המשפחתית שהקיפה אותו. מושגיו ינקו מן ה"קלויז" המקומי ומחברת האנשים שסביבו.
היום פני הדברים אחרים. אנשים נחשפים להרבה מאד פנים, דעות, אורחות חיים והליכות. והם אפילו אינם מרגישים עד כמה הם מושפעים מכל בדל משפט שקראו, שמעו או ראו בכל מגוון ההזדמנויות הרבות, הנסיעות, והפגישות שחוו. אשר בעקבות אלו הם מפתחים הרבה יותר ציפיות, ומאמצים להם כל מיני גישות שפגשו פה ושם.
הערכים באופן כללי היו פעם הרבה יותר מקודשים. אפילו ערכי מוסר פשוטים כמו הנאמנות לעם, הכבוד למבוגרים, הכל היה הרבה יותר בעל משמעות מוגדרת, ברורה ובלתי ניתנת לערעור. היום הכל משתדל להיות קליל; אופי השיחות, ההופעה, האיכות של כל דבר שנמכר, היחסים בין איש לרעהו ובין הדורות. תופעה זו גורמת לכך שגם ההתייחסות אל מושג כה קדוש ויקר כנישואין, מושפעת מן הגישה הכללית, וגם במסגרת זו משתדלים אנשים להתאים את עצמם לקלילות בה "יש להתייחס" לכל דבר בעולמנו ה"מתקדם".
אם מעניין אותך אתגרים נוספים, חפש בין דפי הספר!
בכל זאת... אתגר נוסף.
... דורנו הוא דור של אינסטנט, ומה תחשבו, מאתמול להיום? או, מהיום להיום? לא, מהרגע להרגע! ויש המחמירים מהשניה להשניה, זו אבקת הדייסה - בין רגע שעמה מתחיל התינוק את חייו, אלו הם שקיות הפירה והמרק שמוכנים עבורו בתוך שניות אחדות בניעור של גרגרים במים חמים. המיקרוגל שמחמם עבורו כל דבר קפוא שפעם דרש הרבה התעסקות. המייבש שחוסך לו את הייבוש האיטי של השמש. הפתילות המוכנות עבור האברך הצעיר שאינו נדרש כלל לגלגל כמו פעם חתיכות של צמר גפן בעדינות ובזהירות. הטלפון הנייח והנייד, והפקס. כל אלו מקבעים בתוכנו את ההרגל לצפות שכל דבר שאנו רוצים בו יגיע מייד ובהשקעה מועטת.
הסבלנות נשחקה מאד. היום אם נרצה לאכול לא ניאלץ להמתין שעתיים עד שהארוחה תתבשל, רק שתי דקות עד שהקוסקוס מתוך השקית המוכנה יתרכך. הבה ונתבונן - מתי היינו סבלנים יותר, במשך השעתיים של פעם, או בשתי הדקות של היום? כמה קשה לנו כיום לחכות שתי דקות! מציצים בשעון בכל כמה שניות לראות אם חלף כבר הזמן שעלינו להמתין, ובסוף עוד מוציאים לפני הזמן ואוכלים כ"מאכל בן דרוסאי"...
ישנם אתגרים נוספים...
*          *          *          *          *
. . . זה לא מכבר שמעתי שיחה שהתקיימה בין שני אחים העומדים כל אחד מצידו האחר של הנישואין, האחד נישא זה לא מכבר והשני - מאורס ועתיד להנשא בקרוב, "מאד מאד חשוב להשתית את הבית על יסודות חזקים ואיתנים בדרך רבותינו הקדושים," אמר האח הגדול לקטן. "שמע לי, בשנה הראשונה, אז מניחים את היסודות לכל החיים, וחייבים לעשות זאת בתבונה!"
נו, נו, דברים כדרבנות, "מה פירוש להניח את היסודות בתבונה? למה הנך מתכוון?" התערבתי אני.
"יסודות איתנים!" חזר האברך על שלו, והתקשה כפי הנראה, להסביר את דבריו.
ואכן, דברי אמת דבר האברך, כמו שבכל בניה מכל סוג שהוא, גם בחיי הנישואין יש ליסודות חשיבות מכריעה על טיבו ואיכותו של הבית, ובני הזוג הם המניחים את היסודות בשנה או בשנים הראשונות של חייהם המשותפים, ועל יסודות אלו יושתתו אחר כך, ואפילו בלי לשים לב, כל אורחות הבית.
אבל מהם היסודות הללו?
התשובה לשאלה זו כתובה בספר!
*          *          *          *          *
אדם עבר דירה למקום רחוק, וכשבא לבית הכנסת פגש שם אדם חביב בעל הדרת פנים שחייך אליו והתעניין בו ארוכות, ולאחר התפילה אף ליווה אותו והראה לו את המכולת השכונתית, המרפאה ותחנות האוטובוסים, והציע לו עזרה ככל אשר תדרש. חזר האיש הביתה וסיפר בהערכה רבה על המכר החדש שקיבל את פניו, כאשר מכל מתפללי בית הכנסת רק הוא הבחין בו, ורק הוא שם ליבו אליו, והוא אדם ממש מיוחד.
עברו כמה ימים ואל הדייר החדש ניגש האיש החביב וביקש ממנו הלוואה של כסף, בשמחה ומתוך אמון גמור העניק לו הדייר את ההלוואה, "בעוד חודש אחזיר לך אותה, אני לווה רק לחודש" הבטיח היהודי החביב.
לאחר שעברו חודשיים מיום ההלואה, ניגש הדייר אל הלווה והזכיר בעדינות את דבר החוב.
"על מה אתה מדבר?" התפלא האיש החביב,
"מה פירוש על מה? על ההלואה ההיא, מן השבוע הראשון שבאתי לכאן"
"הלואה? אינני זוכר דבר כזה?"
"מה? אינך זוכר? אינך זוכר?!"
"לא. איני זוכר!"
"אני לא מאמין! הלויתי לך סכום גדול של כסף, ואתה אמרת שתחזיר כעבור חודש בלבד!!"
"לא היה ולא נברא!"
"לא ה... מה?!!" הדייר החדש פשוט התקשה לעכל את העובדה שלפניו נוכל מקצועי. "אתה לא מתבייש? רמאות מן הסוג הזול! החזר לי את כספי!!"
כספו לא הוחזר לו כי לא היו לו עדים למתן ההלואה. אבל באם תשאלו אותו מעתה על האיש בעל הדרת הפנים, כבר תשמעו בעצמכם באילו ביטויים וניסוחים חריפים הוא משתמש ביחס ל'יהודי החביב' זה.
מה הקשר בין ספור זה לבניית בית נאמן בישראל?
*          *          *          *          *

  קטע מומלץ לכל חתן
ההזדמנות שבהתחדשות
התחלה חדשה היא מתנה שאין כמותה. יכול להיות בחור שהינו טוב בבסיסו, אך במציאות הוא בינוני ומטה. כגון, בחור שנמצא בישיבה אך אינו נמנה בעצם עם חובשי ספסלי ביהמ"ד, במרוצת שנותיו בישיבה כמעט שלא ראה את החמה בצד מזרח כי היה עולה על יצועו בשעות הקטנות של הלילה, את תפילת השחר היה עורך בזמן הקרוב, סמוך ונראה לזמן "מנחה" וכל יומו עבר עליו בשעמום ובביטול הזמן. הוא היה מקיים תמידין כסדרן את הפסוק: "בבוקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר"... (דברים כ"ח, ס"ז והנה ביום מן הימים התגבשה בתוכו ההחלטה ליטוש דרך נלוזה זו ולשוב אל השי"ת בכל לבו ונפשו. הוא קיבל על עצמו כל מיני קבלות שיתן שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו בשעה שתלמידי הישיבה נכנסים לחדר משכבם לאחר קריאת שמע בכוונה, ובבוקר הוא יתגבר כארי לעבודת בוראו, ילך לבית הטבילה לפני התפילה, יטבול יעלה ויסתפג, ילמד לפני תפילת שחרית, ישפוך צקון לחשו לפני אביו שבשמים ברוב עם הדרת מלך עם כל תלמידי הישיבה, יסעד את לבו בפת שחרית, ישקוד על תלמודו. בקיצור: הוא יתחיל להיות מהיום בחור טוב. החלטה זו טובה היא עד למאד, ברם, שתי אבני נגף עומדות לו בדרכו: א. הקושי להתרגל לדרכו החדשה. ב. ההתמודדות כנגד חבריו שיתקשו להתרגל למעמדו החדש וסביר מאד שיהיו מהם כאלו אשר יקניטוהו וישימוהו ללעג ולקלס.
יהיה מי שיאמר: לישנא אחרינא עדיפא - המכשול השני קשה יותר מן הראשון.
מה יעשה אותו בחור? כיצד יעמוד בפני שני נסיונות כה קשים? יתכן, שהיה מי שהיה מייעץ לו: "לעבור לישיבה אחרת אשר שם אין מכירים אותו ואין לו את התוית של "הולך בטל", יבוא נא הבחור לישיבה החדשה, יחל לצעוד בדרך החדשה, רעיו החדשים יכירוהו כבחור מן השורה או יותר מכן. מכאן הדרך סלולה לעלות במעלות העולה בית א-ל. התחלה חדשה היא נקודת זינוק נפלאה. וגלום בה פוטנציאל אדיר שאם רק יש את רצון והשכל להגשימו כי אז אפשר להגיע ולהעפיל למדרגות גבוהות בעזרת השי"ת.
ידע החתן שעם נישואיו מזדמנת לו אותה הזדמנות פז שלפעמים היה חולם עליה - ההזדמנות להתחיל מחדש בסביבה חדשה שאינה מכירה אותו יותר מידי לעומק. הוא מתחיל עתה חיים חדשים, ויש לו את כל האפשרויות להשתנות, להבנות מחדש, ולהקים בית כפי שאיפותיו. להיפרד מתוויות שדבקו בו ומהרגלים לא בריאים שדבק בהם. לבצע את כל התוכניות שהשגרה כיסתה אותם באבק, להיות סוף סוף לאיש שבאמת רצה להיות ובקיצור, לסלול לעצמו דרך חדשה וטובה ולזכות להערכה ולהערצה.
*          *          *          *          *

. . . כבר היה מעשה במקבץ נדבות שהגיע בימים של בין עשור לאסיף לשוק של ארבעת המינים. הדוכנים היו מלאים בענפי עץ עבות, פרי עץ הדר, כפות תמרים וערבי נחל. התהלך הוא בינות ליהודים רבים מדקדקים במצוות שהיו עסוקים בחיפוש אחר הטוב והיפה עבור קיום מצוה חביבה זו של נטילת הלולב בסוכות. טפח העני על שכמו של יהודי אחד שעמד עם זכוכית מגדלת ולולב ובחן את קצהו בריכוז רב, וביקש נדבה.
"העוסק במצוה פטור מן המצוה!" היתה תשובתו של ה"צדיק".
העני, שמן הסתם, לא היה למדן גדול, לא הבין את התשובה, וניסה לקשקש בקופת הצדקה שלו על מנת להבהיר את כוונתו.
"אינך שומע את אשר אני אומר לך?" הרעים בקולו היהודי עם הלולב. "וכי אינך מבין? העוסק במצוה פטור מן המצוה! העוסק במצוה פטור מן המצוה!!"
תורה ומצוות אינם ספר מתמטיקה, שם אכן אחד ועוד אחד הם תמיד שתיים, אולם. יהודי יר"ש הוא יהודי שיודע כי לכל תרגיל תוצאות אפשריות שמשתנות לפי הנסיבות, והאדם ההולך לפי התוה"ק משקיע את מוחו וליבו כיצד לעשות את רצון השי"ת בכל מצב וענין, ואינו "משתמש" בהן כדי לגבות עצלות או קמצנות וכיו"ב. מי שאין בו מידות טובות, או כפי שמכנים זאת אנשים: אנושיות - מענטשלעכקייט, יתמה עד מאד כשיפגוש את יבולו הדל אחר מאה ועשרים...
מספרים על יהודי אחר שניסה אף הוא לרכוש לולב בדוכנים, עבר משוק לשוק ומדוכן לדוכן וטרם מצא את אשר אהבה נפשו. הרבה לולבים עברו תחת ידו אך בכל לולב מצא חסרון אחר, לפתע הבחין בהרה"ג רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל הולך לכיוון השוק לרכוש לעצמו כפות תמרים. הוא עקב אחריו בתשומת לב והנה ראהו ניגש לדוכן, בודק לולב ונוטשו, ולאחר מכן נוטל ועוזב אף אותו, וכן הלאה. הוא חיפש עוד ועוד וכעבור דקות לא ארוכות מצא כפי הנראה לולב כלבבו, שילש לבעל הדוכן המאושר את עלותו ושב ופנה לביתו.
אח, מופת גלוי! הוא מחפש כבר שעות על גבי שעות ולא מצא, ואילו ה"סטייפעלער" מצא מיד בודאי "רגלי חסידיו ישמור" - חס השי"ת על זמנם היקר של צדיקים ומזמן להם את שלהם במהרה, כמו המן שהגיע על יד פתחן של צדיקים.
כאשר פגש את נכדו של ה"סטייפעלער", שח לו על המופת שראה אצל סבו הגדול.
"אספר לך מופת אחר מסבי," ענה לו הנכד, "כשסבי מחפש לולב ורואה שהלולבים אינם לפי טעמו, אזי הוא רוכש בכל זאת את אחד הלולבים, בכדי שלא יאמרו הבריות שהלולבים של בעל דוכן זה אינם מהודרים. הוא מביא את הלולב ומניחו בביתו, והנה הלולב שקנה סבי היום, כבודו במקומו מונח בביתו עם שאר לולבים, שכן כך הוא נוהג עד שמוצא לולב מהודר. וזהו מופת!"
*          *          *          *          *
קטע מומלץ לכל אברך
יש ובחור צעיר שעדיין אינו חש במשא החיים על כתפיו, אינו מרגיש שיש לקחת אותם מידי ברצינות, ועל כן עלול לחשוב לעצמו, ומה יקרה אם פה ושם יאמר דבר מה לא ראוי? ומה אם לפעמים, ורק לפעמים, יכנס הביתה חומר קריאה ש"עקרונית" איננו חושבים שהוא מתאים לנו? ומה אם החמצנו פה ושם ברכה בכוונה? והרי בסך הכל הכיוון ברור לנו, ואין ספק שאנו רוצים אך את הטוב ביותר עבור ביתנו הנבנה.
אולם לא כדאי לאברך להיות כל כך סלחני לגבי עצמו בשעה שהוא מניח את היסודות. ולא כל כך שווה להתפשר אז בינו לבין עצמו. כשם שפשרות של פה ושם בתוך היסודות של בית אבן אינן מפילות את הבית יום למחרת בניינו, וכשם שתחילתה של מחלה שפושה בתוך הגוף אינה מגלה את עצמה בקול רעש, והיא יכולה לקנן תקופות ארוכות בלי להודיע על כך דבר, כן גם בבנין של בית יהודי, שאין מתייחסים ביראת קודש לאיכות חומרי הבניה שלו. ואף על פי שאת האווירה הנוצרת בבית אף אחד אינו עומד למדוד ולתייק, אבל הקירות רושמים כל מילה וכל הנהגה. ושנים אחר כך, כשכבר קשה להשיב דברים אחורנית, והאווירה כבר יושבת עמוק בתוך הכתלים מדיפה ניחוחות כאלו או אחרים ומעצבת את רוחם של הילדים, אז יתברר עד כמה היתה לאותן ההנהגות אשר נהגו בהן בהתחלה משמעות רבה; כמה טוב שבני הזוג הקפידו על מה שהקפידו, וכמה חבל שויתרו היכן שויתרו.
אנחנו מנסים לשכנע בחור צעיר, עול ימים, שלא כדאי לו להתחיל לעשן; מסבירים לו עד כמה מכתימה כל שאיפת ניקוטין את ריאותיו, וככל שירבו הכתמים הללו, כן ירבו סיכוייו לחלות ר"ל. וגם בעשון ההשפעה השלילית אינה מיידית. אולם בשנים המאוחרות יותר כשהריאות מוכתמות מופיעות התופעות. לדאבון הלב יעידו על כך רבים שבשנות הארבעים לחייהם השפיע העישון על הנשימות או על הלב ה"י.
כמו כן ישנם מאכלים שונים ומשונים המזיקים לבריאות האדם. אך היות וההשפעה אינה עכשווית לכן מרשים לעצמם אנשים להזין את גופם במאכלים שאין בהם כל תרומה לגוף. כמה וכמה אנשים נזכרים להזהר מאכילה מופרזת ובלתי מבוקרת רק לאחר שלקו בלבם ר"ל? רוב בני הארבעים, חמישים ומעלה נאלצים לשנות כיוון בצורה דרסטית, אבל אז, כמה חבל, הם כבר נושאים עמם את הנזקים, שבחלקם הם בלתי הפיכים.
כמה קשה לצעירים, שאינם מרגישים את שוטו של מלאך המוות, לקחת את הדברים לתשומת לב. גיל ארבעים נדמה להם כנמצא מעבר להרי החושך, האם בגללו ימנעו עכשיו מן הסיגריה, או ממנת המזון המתועש המהבילה מולם?---
כמה קשה לאנשים צעירים לתפוש שכן הוא, כל מילה של עכשיו, עכשיו ממש, כל קלות דעת וכל התייחסות שאינה ראויה חורטת את רישומה על הוויית ביתם - בונה נדבך, סוללת דרך, מרכיבה את הניחוח שיעלה מן המזבח הפרטי שלהם.
וכי יעלה על דעתו של בשם להטיל קמצוץ, רק קמצוץ של חומר לא מתאים, לתוך התערובת המיועדת למכירה בחנויות יוקרה? וכי יעיז יינן לנהוג קלות ראש בכמות הכוהל שהוא יוצק אל תוך חביות היין המשמרות את הנוזל היקר? בשום אופן לא, כיון שפרנסתו תקופח כבר למחרת ושמו הטוב ההולך לפניו יינזק אולי לתמיד.
אדם שמבין באילו עניינים יקרים הוא עוסק, יראה את הזהירות בם כמתחייבת מעצמה אף אם התוצאות לא יורגשו כבר למחרת.
החושים הרוחניים הם דקים ורגישים, אבל אמיתיים ומוחשיים, וכל שמיעה לא טובה וק"ו בן בנו של ק"ו חומר ראיה לא נקי - הורסים את נפשם ופנימיותם של האדם ובני ביתו מבלי לשים לב. כמו חוש ראיה שמתקלקל בעקבות קריאה בחושך, כמו חוש ריח שמזייף לאט בלי שנבחין בהשתנות, כמו חוש שמיעה שנהיה פחות חד אחר שהייה מרובה על יד תופים מרעישים - התוצאות הנוראות מופיעות בשנים המאוחרות. ואז הוא מגיע לכזו דרגה שלא חפץ להגיע אליה כלל, ומרגיש ששייך לאלו שזועקים ואינם נענים. ההרגשים העדינים קהו, השאיפות הנכונות חלשו, נשחקו כנפי הרוח שהרימו את הבחור הצעיר של אז כבדים נעשו החיים הרוחניים עבורו, וכמה חבל, ככל שהנזק חמור יותר כך קשה יותר לתקנו.
*          *          *          *          *
. . . דומה הדבר לבחור צנום, שהתרגל להעדיף מזון קלוקל ומתועש והרבה באכילת ממתקים, ובשלב כלשהו, כשרבו ההערות על אודות רזונו וחיוורונו, וחולשה כללית החלה להטרידו, חש להתייעץ ברופא. משהתברר לרופא מה הם פני הדברים וממה ירק זה חי, המליץ לו חד משמעית להתחיל לאכול מה שראוי לקיבתו של בשר ודם לעכל. הבחור השתדל מאד ובמאמץ רב הכין לו ארוחה אמיתית: ירקות חיים רוויי ויטמינים, לחם מקמח מלא, ויוגורט אמיתי חף מכל צבע מאכל. וכשסיים לאכול את ארוחתו אץ לבדוק איכה נשתנה מראהו, אבל נתאכזב קשות; שום צבע לא הופיע בלחייו, הן היו שקועות כמקודם, הוא נשאר עם אותו מבע מעט דהוי בעיניים, ואפילו המיגרנה התוקפנית לא נרגעה. ידיד טוב ששמע את תמיהתו של הבחור הסביר לו את מה שכולנו יודעים; ששינוי אינו מתהווה ברגעים, תהליכים זקוקים לזמן ולהתמדה. דברים טובים נבנים בעמל עקבי ורצוף, ולכל מבנה שהוא אין די בשורה אחת של לבנים בשביל לקבוע את מראהו ואופיו. וכך בדיוק הם פני הדברים בבנייה הרוחנית של הבית ושל כל ענין: מוכרחים להשקיע את ההשתדלות הנכונה. והתוצאות בוא תבואנה בעתיד, אולי גם בקרוב, אך בעיקר בזה הרחוק. ורק שנים אחר כך נבין באמת באמת עד כמה הרת גורל היתה אותה השקעה של בראשית, כמה כח ניטע בבית בתשומת לב המיוחדת שניתנה לעניינים רוחניים חשובים, ואיזו טובה צמחה לו מויתורים שאז אפילו לא הוערכו כערכם האמיתי.
נחמד! אבל מה זה קשור לחיי נשואין?
*          *          *          *          *

ומנין תבוא המוטיבציה?
שאלה עניינית!
תשובה לשאלה זו ראה באחד מהפרקים בספר!
*          *          *          *          *

. . . מספרים על גוזל של נשר שגדל בטעות בין התרנגולים, הוא התרגל להלך על הקרקע ולא ניסה לפתח מעולם את יכולת התעופה שלו. יום אחד עבר במקום מומחה לעופות ועינו צדה את הגוזל, הוא ביקש לקנות אותו מעם הלולן שהחזיק בו עד כה, ובהביאו לביתו ניסה לעודד אותו לעוף, אולם הנשר סרב לשתף פעולה. "איני יודע לעוף, מעולם לא ניסיתי לעשות כן, אף אחד מידידי לא עשה כן, ובכלל מה רע לי בדילוג שעל הקרקע?..."
כשראה המומחה שהעידוד אינו נושא פירות לקח את הגוזל אל הגג וזרק אותו אל האויר. הגוזל פרפר לרגע בבהלה, הניע כנפיו אינסטינקטיבית ו-הופ! התעופף כדרך כל בני מינו.
"הנה, יודע אתה לעוף!" סיכם המומחה בסיפוק. "אלא שלא ידעת מזה, אבל כשלא היתה לך ברירה, התברר לך מהו הפוטנציאל הטמון בך, לא חבל היה אילו היינו מוותרים עליו?..."
סיפור מאלף! האם הספר עוסק בזואולוגיה?
*          *          *          *          *

בשמחה גדולה ניגשים ההורים לחגוג את יום בר המצוה של בנם. יום גדול הוא, יום בו ימלאו לו שלוש עשרה שנים והוא ישא סוף סוף בנועם עול מצוות. עד כה חונך והורגל במצוות, ועתה, ביודעו את אשר לפניו, הוא יקיים אותם מתוך חיוב אמיתי.
גם אצל חתן בר המצוה גופא גוברת התרגשותו ביומו הגדול. וכי מילתא זוטרתא היא להקרא בשם: "גדול"? עד עתה לא היה מחוייב במצוות מדאורייתא והרבה מהן - נבצר ממנו לקיימן. לדוגמא: מצוות הנחת תפילין שעל ידה מורים על יחודו ואחדותו יתברך שמו בעולם, ולא בכדי מרבים לדבר על מצוה זו שה"גדול" מתחיל לקיימה, אשר רובן ככולן של הדרשות היוצאות מפורשות מפי ה"גדול" בעת סעודת המצוה - המוטיב המרכזי שבהן הם התפילין.
ומזדקרת לה השאלה: הלא מצוות נישואין גדולה היא עד למאד, אשר ע"י קיומה חודל הנער להיות "פלגא דגופא" ונכנס לתחום "אדם", ואם כן מדוע דוחים קיום מצוה זו עד שיעברו מספר שנים לאחר היותו גדול? מה ערכו של גדול אם הוא רק פלגא? ומאין ההיתר לדחות מצוה רבה זו?
קושיה רצינית! התשובה לשאלה זו בתוך הספר!
*          *          *          *          *
איתא במס' שבת (שבת פ"ח ע"א שלפני מתן תורה שאל השי"ת את אומות העולם האם ברצונם לקבל את התורה, וכידוע ניסו העמים לברר על טיבה בכדי לדעת האם כדאית להם "סחורה" זו. לעם האמון על הרצח אמר השי"ת שבתורה כתוב "לא תרצח", לאלו שחיו על הגזל אמר "לא תגנוב" וכיו"ב. ואז כל האומות הביעו מיד את סירובם לקבל את התורה ואילו כלל ישראל לא בררו דבר, אלא נענו ואמרו "נעשה ונשמע". ותשובה זו גרמה להתרגשות רבה בפמליא של מעלה ויצאה בת קול ואמרה: "מי גילה רז זה לבני לשון שמלאכי השרת משתמשין בו", ירדו מלאכי רום וקשרו לכל אחד ואחד מישראל שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע.
והנה גמרא זו טעונה עיון: הבה נתאר לעצמנו שנערך משאל בביהכ"נ של עשרים מתפללים על קביעת זמן התפילה בשבת בבוקר. האחד יאמר בשעה עשר, השני יחוה דעתו לשעת הנץ, השלישי יטען שבשבת ראוי להתפלל בשעה תשע, וכך כל אחד ואחד יגלה את דעתו על הזמן הנוח והרצוי לו. ולמעשה, מתי יתפללו? וכי אפשר להניח לקהל כה גדול להחליט החלטה כזו ביחד? והרי ברור שכל אחד ימשוך לכיוון הנוח לו לכן בוחרים גבאי שישמע את כלל הדעות, ישקול ויחליט.
אם שאלה זו מטרידה את מנוחתך, עיין במטותא בספר "ויבן לו בית"!
*          *          *          *          *
... מסופר שהצדיק רבי ישראל מסלנט זצ"ל ראה פעם מאן דהוא אוכל דגים לתיאבון. תנועות ידיו וארשת פניו העידו כמאה עדים שגדולה הנאתו ממנת הדג. שאלו הצדיק: "האם הנך אוהב דגים?" הסועד מהר לבלוע את חתיכת הדג שהיתה בבית בליעתו לאחר שנטחן בשיניו הדק היטב היטב הדק, ונענע ראשו בחיוב. "מתפלא אני עליך" אמר הרה"ג זצ"ל, "אם דגים הנך אוהב הכיצד מלאך לבך לעשות מהם גל של עצמות? האוהב את הדג לוקח אותו, מכניסו לאקווריום, מטפחו ומאכילו. ואתה, ראה נא מה שעוללת לו! עשית ממנו גל של עצמות! הלזה אוהב ייקרא? אמור מעתה: אוהב אני את עצמי, והדג - ערב לחכי". יש אנשים שאבחנה זו כלל וכלל אינה ברורה להם. אוהבים הם את הזולת וכשתשאלום האם יענו: בודאי, והרי הוא נחמד, ונעים לשוחח עמו, ובכל עת שמחה וצרה ניתן להפיק ממנו השתתפות וסיוע. ואינם שמים את לבם כי עליהם להתבטא במדויק ולומר: "אוהב אני את עצמי, והזולת – ערב לחכי!---".
סיפור מרתק! אך מה זה אומר לכל אדם אשר בנה בית? תשובה לשאלה זו מופיע בספר ותווכח לראות שזה מתאים גם לאלו שחמישים וארבע שנות נשואין מאחוריהם.
*          *          *          *          *

... שב לו יהודי מן הכולל, ושח לזוגתו על הלכה שזה עתה למד והיא אחת מפסיקותיו של הרמב"ם. "הלכה זו" – מטעים הבעל, הנחשב בפירוש לבר אוריין, "היא כה חשובה וחיונית לבניית בית נאמן בישראל עד כדי כך שהראב"ד שחולק הרבה על הרמב"ם, בהלכה זו אינו חולק. הלכה זו "– מסכם האברך – "היא לדעתי היסוד בבית יהודי."
"נו, נו," היא מתענינת, "פסוק לי פסוקך!"
"אשה כשרה עושה רצון בעלה!" מצטט הוא, ופוקד: "נא להגיש משקה לשולחן!"
ברם, ענבי הגפן בענבי הגפן. וזכה אותו בר אבהן שזוגתו תחי' איננה ח"ו "קטלא קניא באגמא", לא רק בת ת"ח הינה אלא ת"ח בזכות עצמה, והרי היא עונה לו: "גם אני למדתי היום רמב"ם ומצאתי הלכה חשובה וחיונית לבניית בית נאמן בישראל עד כדי כך שאפילו הראב"ד המרבה לחלוק על הרמב"ם, אינו חולק עליו בהלכה זו, וההלכה הזאת" – מסכמת – "היא היא דווקא היסוד לבית היהודי!" "מעניין מאד," מגיב הוא, "פסקי לי פסוקך..."
מצטטת היא ואומרת: "אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו!" ומסמיכה מיד הוראה לאמירה: "נא להגיש משקה לשולחן!"---
והצדק עם מי הוא?
אם ברצונך לידע עם מי הצדק, עיין נא ב"ויבן לו בית"
*          *          *          *          *

מומלץ לכל מי שרוצה להשביח את קשר הנשואין בכל גיל, גם בגיל מתקדם! עמ'
חז"ל אומרים: "ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל" (פסחים מ"ט ע"א בדרך אפשר נוכל לומר שכשם שטבע היין הוא שככל שמתיישן יותר כך נעשה טעמו משובח יותר. כך גם אצל בונה הבית המיטיב בנתינה, אז ככל שעוברים יותר ימים ושנים כך הקשר הוא קשר חזק יותר.
אפשר להביא השוואה נוספת בין היין לנישואין: יין אם לא נשמר כדבעי מחמיץ, ואינו ראוי לברכה כפי שמובא במסכת ברכות פ"ו שלכו"ע אין מברכין עליו את הברכה המיוחדת בורא פרי הגפן ולשיטת רבי יהודה אין מברכין עליו כלל כפי שמוסבר שם "כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו".
היין, שהוא סמל המשקה המשובח והיקר, הופך להיות "מין קללה" כאשר אינו משומר בדרך המתאימה לו. ובטעות כזו טעתה בת הקיסר הרומי כאשר התגרתה ברבי יהושע בן חנניה ושאלה אותו "היתכן לחכמה מפוארת בכלי מכוער?" ורבי יהושע בן חנניה ענה לה כאיולתה ושאלה: "באלו כלים שומר אביך את יינותיו?"
"בכלים של חרס," ענתה לו בת הקיסר.
"היתכן?" נענה רבי יהושע מיניה וביה, "יין כה משובח בכלים כה פשוטים?"
בת הקיסר לא תפשה שיש כאן תשובה חכמה על שאלתה ומהרה להתלונן אצל אביה על מחדל זה; היתכן שבביתו של הקיסר ישמר היין בכלים כה פשוטים?
מהרו אנשי הבית להעביר את היינות לכלי זהב וכסף כדרישתה של הבת הסכלה והמפונקת. וכעבור ימים אחדים עלה ריח חמוץ ובלתי נעים ממרתפי היינות. יין משובח וטוב זקוק דוקא לכלי חרס בכדי לשמר אותו, כלי זהב וכסף יפים וטובים הם אך אינם מתאימים למטרה זו. ומי שרק חיצוניות לנגד עיניו עלול להחמיץ את הטוב והמשובח שזכה בהם ולהפוך גם יין יקר ביותר לחומץ (תענית ז', ע"א.
דווקא דברים יקרים זקוקים לטיפול עדין ומתאים, דווקא הם - בהעדר היחס הנכון אליהם, עלולים הם להפוך מברכה לקללה. חיי הנשואין, עשויים להביא על האדם את אושרו ושלוות נפשו, ודווקא הם עלולים בחוסר דעת לעשותו אומלל. אם הדגש יהיה על החיצוניות ורדיפת החומריות ללא שימת לב למהות הבית עצמו אזי עלול להיות ח"ו "חומץ". לכן האדם לשים את הדגש על הפנימיות, ולהשקיע את מעיניו בנתינה לעזר כנגדו - מבלי לצפות לתמורה - ובדרך זו יביא לחייו טובה וברכה.
*          *          *          *          *

. . .שני אנשים, לכל אחד הרגלים משלו, חלק מהם בעלי ותק של כמעט עשרים שנה. ולעיתים מתברר כי נוהג שכה התרגלתי לו מפריע עד מאד לבן הזוג, זה יכול להיות השעון המעורר שמצלצל בשעה מוקדמת מאד בכדי להעיר את האחד אך קוטע את שנתו של השני שאינו רוצה עדיין לקום, או אולי ההרגל לאכול את הארוחה הבשרית בצהריים בשעה שלבן הזוג גורמת ארוחה כזו באמצע היום לתחושת כובד מטרידה. יכולים אלו להיות נעלי הבית המרשרשות משום מה ומעצבנות, או ההרגל להניח חפץ מסוים דוקא במקום מסוים כמו בבית ההורים.
בעיה רצינית, הא? אל תכנס לחרדה! בעיינך בספר תמצא מרגוע לנפשך!
*          *          *          *          *

... דומה הדבר לאדם שמראה לרופא פצעונים שפשו בכף ידו ומתפלא מדוע שולח אותו הרופא לערוך בדיקות דם, "משחה! למה בדיקות דם???" הוא תוהה. והרופא מסביר לו: אל תדאג "משחה אתן לך להרגיע את התופעה, אבל זהו ענין שולי, משום שהמשחה לא תפתור את הבעיה שגרמה לפצעונים, הפצעונים הם תופעה שיכולות להיות לה סיבות רבות, החל מחוסר ויטמינים וכלה בקשיים רגשיים, ובדיקות הדם עשויות לגלות מה היה הגורם אשר בו יש לטפל בכדי למנוע התפרצות מחודשת."
משל מאלף! מה הנמשל?
*          *          *          *          *
. . . מצאנו, למרבה הצער, בתים שעמדו שלושים וארבעים שנים, כשמקימי הבית כבר מתקרבים אל גיל השישים אפילו, ואף שהיינו מצפים שהנתינה תעמיק ותשביח את הקשר ואת איכותו של הבית, בכל זאת מה שקורה הוא ההפך.
ואיך? והלא לנתינה יש את סגולותיה הידועות, ואיך אפשר שלא בנתה את שלה? מדוע מט הבית לנפול? שנים אלו שעברו עליהם דרשו בלא ספק את השקעתה של האם בבישול ובטיפוח הבית; גידול הילדים דרש בוודאי את סיועו של האב, את הדאגה לפרנסה, ומן הסתם נעשו הדברים, ואם כן איך זה שלא פעלו את שלהם? כה הרבה עמל, ואין תוצאות?
על קושיה זו אפשר בהחלט לומר "מרפסן איגרי"! אם קושיה זו אינה נותנת מנוח לנפשך, עיין בספר ותחי נפשך!
*          *          *          *          *
מומלץ לחתן המבין בסוגים של תזמורות בחתונה
שמחה רבה מלווה את הנישואין בתחילתם. קרואים רבים רוקדים ומפזזים לפני החתן והכלה בשירים ובמנגינות. שבעה ימים של סעודות כיד המלך ברוב עם ובמזמורים, אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה רינה דיצה וחדוה, השי"ת משפיע שמחה מלמעלה ומרפד את דרכם של בני הזוג בחן ונועם של התחלה. ושמחה זו היא בעצם מתנה ואין בה כביכול הגיון. האם מכירים בני הזוג זה את זה? האם ברור להם שיש להם סיבה אמיתית לשמוח זה עם זה? ימתינו נא ימים (שנה או עשור ינסו אחד את השני, ואת החגיגות יערכו כאשר יתברר להם שהם באמת מרוצים אחד מן השני.
ובאמת, מגלים אנשים רבים כעבור זמן מה, אחר שחלף וגז מימד ההתחדשות שהיה בהתחלה, שיש להם איזושהי אכזבה מן הקשר, לא תמיד הוא במיטבו, לעיתים נדמה להם שהוא שטחי מידי, ואותה שמחה שליוותה אותו בתחילתו התמוגגה איכשהו, והחיים נהיו אפרוריים מכפי שנראו בימים הראשונים.
אוי וי! כיצד מתמודדים עם תופעה כזו?
*          *          *          *          *

...חתן דומה למלך, ולאחר שימלא שבוע זאת הרי הוא מלך ובידו שרביט ההנהגה להנהיג את מלכותו.
מה באמת? איך? כיצד?
*          *          *          *          *

 

בברכה החמישית שבשבע הברכות אנו אומרים בנוסח זה: "שמח תשמח רעים האהובים וגו'".
אפשר לתמוה על צורת ניסוח זו. והרי בכל מצוות אהבה מצווים אנו להיות אוהבים ולא אהובים: "ואהבת את ה' אלקיך וגו'" (דברים ו', ה', "ואהבת לרעך כמוך וגו'" (ויקרא י"ט, י"ח, "ראה חיים עם אשה אשר אהבת וגו'"(קהלת ט', ט'. ואף הוסבר בפרקים הקודמים עד כמה ראוי לכל אחד להתעסק בחובותיו שלו ולא לטפל במילוי החובות המוטלות על השני, ואם כן כיצד רומזת ברכה זו כי עלינו לדאוג להיות אהובים?
או אה! שאלה רצינית! נו, מהי התשובה?
*          *          *          *          *
... בדומה לזה מספרים על קדוש ישראל וסניגורו הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע, שכשהיה מוזמן להיות סנדק בברית מילה היה מברר אם מוכנה אחרי הברית סעודת מצוה הגונה, והיה מתנה בכך את השתתפותו.
ולכאורה הדבר תמוה מאד, הנשמע כדבר הזה - איך מתאים לאדם גדול כמותו להתעניין בסעודה בכלל, ולרצות שתהיה טובה ועשירה? אלא מסתבר שכמו בכל ענין שעמד מול עיניו של הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצוק"ל, גם בזה היה רצונו להביא סניגוריא ודברי מליצה על עם ישראל לפני השי"ת, ואכן, לאחר המילה בבואו אל סעודת המצוה היה הצדיק מברדיטשוב מרים את עיניו השמימה, ופונה לאבא שבשמים ואומר לו:
"רבונו של עולם, ראה נא את בניך אהוביך החבוקים ודבוקים בך! נפש כי תחטא - תרגיש שלא בטוב, פני החוטא תהיינה נפולות ולבו נוקפו, ואם כן ברור הוא שטרם החטא לא התכונן לכך ודאבה נפשו על שנכשל. אולם בקיימו מצוה, ראה נא ראה כמה הכנות עשה! הבט נא איזו סעודה עריבה ועשירה הכין, ככלותו לקיים המצוה, וכל זאת כי קשור הוא בך בעבותות אהבה!".
בדומה לְמַה מובא ספור זה?
*          *          *          *          *
מומלץ להורים לילדים קטנים המעונינים לחזק את הקשר בתוך הבית!
. . . אנו רגילים להגדיל לעיתים במילותינו את אותה פעולה שאנו רוצים לשבח. הפעוט עשה, ברוך ה', שלוש פסיעות ראשונות ואנו מתלהבים ואומרים: "הו, אתה ממש רץ!", ובתוך כדי דיבור מרימים טלפונים לכל הסבתות ליידע אותן על החדשה המרעישה. כמו כן כאשר נבקש מילד קטן להביא לנו דבר מה לא כל כך כבד מן החדר השני והוא עושה זאת נציין: "הו, הצלחת לסחוב את זה כל כך בקלות!". וכן הילד הלומד אלף בית, ובעזרת השי"ת מצליח בלימודו נאמר: "הו, תלמיד חכם קטן!". או כאשר נבחין בשינוי כלשהו לטובה בהתייחסותו של נערנו לאחיו נגיד לו: "הו, הבחנתי עד כמה התאמצת לוותר".
צורה זו של התפעלות, מציתה את הכחות החבויים שבנפש, מסמנת אתגר ומדגישה עד כמה .  .  .
*          *          *          *          *
מומלץ לאלו המתכוננים לשפץ את ביתם וגם ובעיקר לשפץ את הבית היהודי!
. . . באחד הבתים דובר בין בני הזוג על הצורך הדחוף לערוך בבית שיפוצים. נו, אחר ההסכמה על כך בא שלב הבירורים אודות בעל מלאכה מתאים, ולא שמלאכה זו קלה היא, מתחיל אתה ואינך גומר; יש את האחד שעבודתו נהדרת ונקיה אך אי עמידתו בלוח הזמנים מורטת את העצבים, ויש את זה שמתחיל בזמן ומסיים עוד לפני הזמן אך המחירים שהוא לוקח גבוהים במיוחד. ככל שיש בעלי מלאכה רבים, כן רב הוא כאב הראש הסובב סביב בחירת האחד המיוחד שעליו לא נצטרך להתחרט. ובכל אופן, שלב זה סוף סוף נסתיים בהזמנתו של בעל מלאכה עם המלצות מכמה כיוונים. שמחה עקרת הבית, ושמח הבעל לראותה מרוצה. כשהגיע ה'שיפוצניק', עבר על החדרים, נתן הצעת מחיר, קבע לוח זמנים סביר ורצה לסכם את הדברים. אך משום מה, היו לה פתאום כל מיני קושיות; המחיר לא נראה לה, ההצעות אינן מניחות את דעתה, ובכלל – היא רוצה לחשוב שוב על כל הענין. הבעל משתומם ואינו מבין מה קורה כאן, והרי דברו ביניהם קודם על גובה המחיר שירצו להשקיע בשיפוץ, והצעתו של ה'שיפוצניק' אינה עוברת את הסכום הזה. ובכלל, כל השאלות שלה נראות כמו תירוצים ואמתלאות לדחות את כל הענין. יצא לה פתאום החשק? איזו מין הפכפכנות היא זו?
משיצא בעל המלאכה מביתם . . .
*          *          *          *          *

. . . "מה זה?" מופתע מוישלה, שעדיין לא הספיק להבחין בענין משונה זה בביקוריו בצרכניה זו שליד ביתו.
"אה, נו, זה הקוד!" מסבירה לו אמא, ומרחיבה, למרות העומס מימין ומשמאל; "לכל מוצר יש קוד, המחשב קורא את הקוד, ונזכר שבפנים - במקום שנכתבו ההוראות שלו, כתוב שקוים אלו קובעים מה מחירו של המוצר, מבין?"
"כן, כן," מבין מוישלה מיד. "ואני רואה שלכל הדברים שקנית היום יש את אותם קוים, כל המוצרים עולים אותו דבר, זה בכוונה ככה?"
"הו, לא", מחייכים כל העומדים בתור הצפוף בסלחנות אל היניק וחכים, ואמא שואלת: "מוישלה, לכל המוצרים שקניתי יש את אותו קוד?"
אמא ממהרת להראות למוישלה שני מוצרים שהקופאית כבר העבירה אותם במכשיר. "שני הקודים אמנם עשויים מקוים, ובכל זאת הם שונים זה מזה", והיא מלמדת את מוישלה איך מבחינים בין קוד לקוד למרות הדמיון השטחי שמלמעלה.
בגיל חמש ילמד מוישלה על ההבדלים בקודים המופיעים על מוצרי יסוד בצרכניה. ובגיל עשרים נצטרך ללמד אותו על הבדלי הקודים היסודיים המפעילים את בני האדם. כן, יש כזה דבר, קודים שונים טבע השי"ת לאיש ולאשה. אמנם שונים האנשים אלו מאלו . . .
*          *          *          *          *

הרגש דומה הוא לקרחון בים אשר מעל לפני המים רואים רק את קצהו, ומתחת – אי אפשר לדעת אולי מסתתר הר ועלולים להתנגש בו, חלילה, ולהסתכן. . .
מה הדמיון?
*          *          *          *          *
מומלץ לכל אברך "מתחיל"!
. . . עוברים בני זוג על יד חלון ראווה שמוצגות בו נברשות, והאשה נעצרת ומבקשת להתבונן במבחר, היא מחווה את דעתה על הנראה, ומצפה לשמוע את חוות דעתו של בעלה, 'בשביל מה להתעסק עם זה?' רוצה הבעל לשאול, ההגיון אינו ממליץ על התבוננות זו; רכישת נברשת איננה אקטואלית בשבילם היות ורהיטים חיוניים יותר טרם נרכשו. ואילו היא כבר בוחנת ובודקת את הנברשות משל וכל הבית היה מרוהט, הפרנסה מצויה בשפע ורק נברשת חסרה לשלמות. היא יודעת זאת כמוהו, אך ברגעים אלו - מסנוורים אותה רגשותיה והיא אינה זוכרת זאת כלל.
מה עושים במקרה מביך זה?
*          *          *          *          *
מומלץ לכל המעונינים לדעת עלהתמודדות עם רגשות!
מתאים לכל הגילאים!
. . . גם כאשר מביעה האשה רצון, או בקשה שנוגדים את עקרונותיו של הבעל, או אפילו הלכה או מנהג בישראל, אל יסחף אחר הדחף הראשון להגיב בזעזוע ובסירוב מוחלט בסגנון "געוואלד אין געשריגן" (נורא ואיום). אלא, ראשית . . .
מומלץ במיוחד למי שמתרגש מאדם בוכה!
. . . בכי הוא דבר העלול להביך את האיש שאינו רגיל בכגון דא. שכן מאז שסיים את תקופת ילדותו למד להתגבר על המעיין הנובע, ולבטא (או לא לבטא רגשות בדרכים אחרות. ואם יפגע בטעות באחד מחבריו, יש לשער שהחבר יתקיפנו בחזרה, או אולי יתעלם, או יפנים את עלבונו, אלו הם התגובות הרגילות אצל בחורים. ואם יגיב החבר בבכי תהיה זו תגובה כל כך בלתי רגילה, עד שהפוגע, גם אם אין מידותיו מעודנות ביותר, יבין שחצה בהתנהגותו קווים אדומים ממש, שאמר אמירה שלא תיאמר, או עשה מעשה אשר לא ייעשה, ושידרש ממנו עכשיו הרבה הרבה בשביל לפייס ולכפר. אולם מה שרגיל ומתאים בקרב בחורים, איננו כך אצל העם האחר, אשה - דמעתה מצויה, ולכן תגובה של בכי אחרי מילה בלתי מחושבת היא אמנם ביטוי לעלבון ויש להתייחס לכך, אבל לא ברמה כזו שנידרש עכשיו לימים ולילות כדי ליישבו, יש להבין את ההבדל ולהכיר את הפרופורציות הנכונות הקשורות לכך.
עתיד החתן הנישא לפגוש את הדמעות מולו בעזרת השי"ת במגוון נרחב של הזדמנויות. ואמנם אף על פי שהדמעות שקופות הן תמיד, מה שמולידן לאוויר - שונה, ואפשר לחלק זאת לשלושה סוגים; יש את הבכי הנובע מן . . .
*          *          *          *          *

. . . מלמד אחד שהיה נוסע בשעה קבועה בחזור ממקום עבודתו אל ביתו, סיפר לי על נוסע קבוע נוסף שהיה עולה באותה שעה בכל יום אל האוטובוס. האיש היה עובד בחנות דגים, והתעסק עם דגים מלוחים, והיה מגיע הישר מן החנות כשבגדיו מדיפים ריח עז של... דגים מלוחים, כמובן, הריח היה ממלא את כל חללו של האוטובוס, ולא נעם לאיש. אבל מה אפשר לעשות? נאלצנו להתרגל לו. מה שמעניין, סיפר המלמד: "שבאחד הימים ראינו את האיש ממתין בתחנה, כשהוא לבוש בחליפה מכובדת, שלא כדרכו. ועומד במנוחה שלא כהרגלו, והיה נראה ממש כאיש אחר. הוא עלה לאוטובוס וכל הנוסעים הקבועים סקרו אותו בסקרנות. כפי הנראה, היה צריך להגיע לאיזו שמחה והחליף את בגדיו לכבוד ה'שמחה'. הוא היה נראה נקי ומסודר, כמי שהתארגן היטב. חלל האוטובוס שוב לא התמלא באותו ריח עז ומוכר. ולמרות זאת, הרגשתי שהריח עומד באפי, מוחשי וחזק. ואילו הייתי צריך לבחור, לא הייתי רוצה לשבת על ידו גם עכשיו..."
חוש הריח הוא החזק ביותר בין כל החושים, גל עדין של ריח עשוי להדליק אצלך בבת אחת המון פנסים של זכרונות. שאיפה אחת של ריח מוכר מחזירה אותך בבת אחת אל מקומות שחשבת ששכחת. בריח אי אפשר לטעות. כמה שהוא בלתי נתפס, כך חזקה היא נוכחותו, ואי אפשר לברוח ממנו.
כשהיינו ילדים דאגה אמא לנקיונינו, ודחקה בנו להתרחץ, לצחצח שיניים, ולהחליף פוזמקאות מידי יום. וככל שגדלנו נהיינו יותר ויותר אחראים ועצמאיים גם בתחומים אלו, וההורים כבר אינם עומדים על המשמר ומזכירים על מה שנשכח ולא נעשה. ובשלב זה מתקיים בכל אחד המאמר המוכר: 'מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך' (משניות מס' עדיות פ"ה מ"ז).
בחור ישיבה לא יקבל עונש אם לא צחצח שיניים, או אם שכח לשים את בגדיו במקומם המיועד, ובכל זאת הוא נענש בסופו של דבר. משום שהסביבה באופן כללי איננה סולחת על הזנחה. אולי הוא יבין פתאום שאין רצון להיות חברים לחדר עמו, אולי יצליחו חברים בגבורה להעלים ממנו את רגשותיהם האמיתיים, אבל ידידותם תבוא ממקום של רחמים ונכונות לקרב, ולא מתוך תענוג לשהות בחברתו. נכון שהיו גדולי עולם שידעו להתעלות מעל הכל ולאהוב באמת כל יהודי ויהודי ולכבדו בלי שום תנאים, אבל אי אפשר לדרוש התנהגות כזו מכל אחד ואחד, מכרינו וידידינו אינם מלאכים, ואנחנו איננו צריכים להעמידם בנסיונות לא קלים. הציווי "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר ל"ב, כ"ב), מבקש מאיתנו להיות ברורים לזולת, ולא להעמיס עליו את הצורך לדון אותנו לכף זכות. אולי אפשר להקיש מכך גם לענייננו וללמוד על הצורך שלא להקשות על זולתנו, ולא לאלצו לגייס מתוכו מידות כה נאצלות כמו התגברות על הדחייה הטבעית שגורם לו מראה מוזנח. והרי אנו הם אלו שמעונינים בקשר הטוב שבינינו לבין זולתנו, רוצים להיות מוערכים, להיות קלים לעיכול, וחבל שזלזול בחלק הזה יקלקל הכל. . .
*          *          *          *          *
חומר מעולה עבור משפחות המעונינות לכלכלה במקום קלקלה!
ג. פרסומות נועדו למשוך את ליבנו. טובי הפירסומאים יושבים ובודקים כיצד ניתן למשוך את לבו של הציבור, ולגרום לו להיות משוכנע שמוצר זה דוקא חיוני עבורו. מבצעים שונים מכל מיני סוגים נרקחים עבורנו במטרה לעוור את חושינו ולהניח לנו לחשוב שבעצם רק לרגע הזה, בו נוכל בכל זאת לרכוש את המוצר ההוא, חיכינו. נניח להם לשקוד על פרנסתם, ועל נקפח את זו שלנו. תפקידנו הוא לשמור על שיקול דעת עניני גם אל מול תעלוליה של הפירסומת ושטיפת המוח שלה. רבים הם המקרים בהם נתפתינו לרכוש דבר מה רק בעקבות שכנוע של פרסומת, מחיר ותנאי תשלום למרות שאין הדבר חיוני לנו כלל, ובסדרי העדיפויות שלנו יש הרבה דברים שנצטרך להם קודם.
ד. אף העצלות הינה בעוכרנו. הגישה היום של "חבל על הזמן", מונעת את שיקול הדעת המתאים. אדם זקוק למגהץ, וישנם הרבה סוגים, הרבה חנויות. אבל אין לו פנאי, והוא נכנס אל חנות המזדמנת לו, רוכש מה שמוצע לו וחסל. ולא כן הוא אלא מן הראוי היה להתייחס ברצינות אל ההוצאה הזו, להכנס לעוד חנויות, ולברר מחירים, טיב ופירמה. מצוי מאד הוא שאותו מוצר ממש, בדיוק זה שרצית, בדיוק בטיב ובאיכות שחפצת, ימכר בהבדלים משמעותיים מאד בכמה חנויות. ולמה שתשלם יותר מן המחיר הממוצע? גם הכסף הוא במידה מסוימת פיקדון אצל האדם, הוא מכשיר שנתן בידינו הבורא בכדי לכלכל את צרכינו. האם מותר לנו להוזיל ממנו סתם כך ללא סיבה? לאט לנו. נוהגים לומר שמ"וכך היה אומר" עד "וכך היה מונה" נופלים ארבע פעמים "כורעים" ... נחשוב היטב לפני שנרצה לרכוש דבר מה, נברר ונערוך סקר של מחירים ונרכוש את המוצר במחיר סביר.
ה. כיום מציפים את השוק מותגים שונים ומשונים. אם פעם ידענו שיש מקרר של אמקור ויש של תדיראן, הרי שהיום טובעים שני השמות הללו בים של שמות רבים ונוספים - מומלצים יותר ומומלצים פחות. פעם היית צריך להיות גביר בשביל לרכוש את כל מערכת מכשירי החשמל הקטנים, היום מופיעים הללו במחירי רצפה, שכמעט כל אחד יכול איכשהו להרשות אותם לעצמו. מאידך יש לדעת שכמו בכל ענין גם בזה יש את הדרך שהיא ארוכה וקצרה, וישנה זו הקצרה והארוכה. לא לשווא תשלם מחיר יקר על מכשירים יקרים, ולא בלי סיבה תשלם חצי מחיר על מכשירים זולים. יש לקחת בחשבון כי מכשירים זולים בעצם הם חסרי אחריות, גם אם מצורפת אליהם תעודה הרי שהיא מבטחת אותם רק אם לא נפלו, ולא נרטבו, ורק נשמרו ביד אוהבת. כשאנו רוכשים מוצר ומשלמים זול, עלינו לדעת שמחיר זה הוא יקר כיון שבעוד חודש או חודשיים מוצר זה יתקלקל ונצטרך לרכוש מוצר נוסף, ויש מקום לשקול נקודה זו היטב כי בדרך כלל עדיף לשלם יקר על מוצר שאיכותו טובה מאשר לשלם זול על איכות גרועה.
ישנם סעיפים נוספים...
*          *          *          *          *
חומר עבור הסולדים מקמצנות
הקמצן הוא כפייתי, ואינו מסוגל להוציא כסף אפילו על מה שחיוני, וזה יכול לקרות גם כאשר בשכלו הוא מבין איכשהו שההוצאה נדרשת. לעיתים מופיעה הקמצנות בעטיפות יפות של חסכנות כביכול. יתכן שכל הסעיפים האמורים לעיל, המתווים דרך בניהול עניני הכספים, יתאימו לאיש הקמצן בהתאמה של מאה אחוזים, אבל למעשה לא ניתן לחיות במחיצתו; ההתנהלות החסכנית שלו חונקת ובלתי אפשרית.
חסכנות יתרה עלולה לעלות בסופו של דבר ביוקר. ישנם האנשים שלעולם לא יקחו מונית, הם ימתינו שעה ארוכה ויבזבזו זמן יקר בכדי לנסוע באוטובוס במחיר המינימלי, ומה עם מחיר הביביסיטר שגדל בינתיים? ומה עם תפוקת עבודה שהולכת לאיבוד? לא צריכים ללכת עם ראש בקיר, לעיתים הסבב הטלפוני הבלתי נגמר שעורכים לפני קניה לא כל כך משמעותית עוד עלול לעלות על מחיר ההפרש שתרוויח לאחר שתדע היכן באמת כדאי לך לקנות. שיחות יקרות לחו"ל פלוס נדנוד לאנשים שבקושי אתה מכיר רק בכדי להשיג את המיקסר יותר בזול – בשקלול בריא - לא בטוח שזה כל כך חסכוני.
גם הקיצוניות האחרת איננה נכונה, כאמור, הפזרנות הבלתי מבוקרת גובלת בהפקרות. ומובן שאדם כזה עלול להגיע לחובות אדירים ולאבד את כל מה שהיה לו. והדרך הממוצעת היא לא לקמץ אך גם לא לפזר. החסכנות היא הדרך הנכונה שהשוני העיקרי בינה ובין הקמצנות נעוץ בשליטה העצמית. הקמצן איננו מסוגל לשחרר מכספו, ולא משנה אלו תירוצים וצידוקים יהיו לכך. לצערנו, שמענו כבר על מקרים עצובים בהם נהגו אנשים עם בני ביתם בכזו מין קמצנות, שהביאה את הללו למצב נפשי חנוק, והגיעו הדברים עד כדי שליחת יד ברכוש הזולת מתוך חוסר שליטה. הנפש צריכה מרחב אוויר לנשימה, אדם זקוק לתחושת רחבות מינימלית בשביל בריאותו הנפשית. בני הבית אינם צריכים לחוש כי הערך החשוב ביותר בעיניו של אביהם הוא השקל. ולעיתים הופכת החסכנות כמעט לעבודה זרה בהיותה מין ערך עליון שכל פסיעה נמדדת לפיה.
החסכן לעומת זאת, מחשב בתבונה את הוצאותיו, ומה שצריך הוא מוציא בקלות ובלי תסביכים.
העקרון הוא פשוט: אם הנך . . .
*          *          *          *          *
אם אינך זקוק להלואה, אל תקרא חומר זה!
כל נושא ההלוואות אמור להיות מובא לדיון רק כשמדובר בצרכים שאי אפשר לדחות כמו טיפול שיניים, ביגוד וכדו'. האפשרות ללוות קורצת ומבלבלת. פעם היתה פחות עזרה לאנשים שכרעו תחת קשיים כלכליים אמיתיים, והיום פורחים הגמ"חים ונותנים שרותי הצלה ליהודים שזקוקים לכך. אך אפשרות זו הפכה להיות שווה לכל נפש, וממסגרת המיועדת להצלת נפשות היא הפכה למוצר שכל קונה יכול לרכוש אותו במחיר של הגשת בקשה וחתימות של ערבים. מחזיקי הגמ"חים אינם יכולים לעמוד ולבדוק לאיזה צורך הולך סכום ההלוואה, אולם מן הסתם הם לא יסדו את הגמ"ח בשביל שתקנה את המחשב השלישי למוז'ינקלה שלך.
הדברים שלהלן מיועדים למי שלווה ואין לו טיפת מושג, או מושג מעורפל ביותר אם יוכל להשיב את ההלואה; . . .
*          *          *          *          *
חומר זה מיועד אך ורק למי שחפץ להפוך לעשיר בקלי קלות!
. . . שומעים אנו רבות על אנשים התופסים את הנושא של השקעה כפטנט רשום להכפלת כסף. אז או שאצה להם הדרך, ואין להם זמן להשקיע זמן ומשאבים בכדי להתייצב מבחינה כלכלית כאשר איוותה נפשם. או אולי הם מצפים לתורה וגם לגדולה במקום אחד. אלו אנשים שיפזלו מהר מאד אל "תעשיה אוירית" (לופט גשעפטן) - כסף מהיר וקל להתעשר ללא עמל. הם אינם מכירים את הנושא לעומקו וסבורים שלפניהם מכרה זהב, שרק צריך לרדת אליו ולקחת את המטבעות המתגלגלות בו. משום כך גם אינם נרתעים מן המשוכה הקלה העומדת בדרכם, היינו, העובדה שבעצם אין להם כסף להשקיע. הם לוקחים אותו בהלוואה על מנת להשקיע בנדל"ן, מניות, מטבעות וכדו'. הן לאחר זמן מה הסכום המושקע מכפיל את עצמו ללא מגע יד אדם, ואפשר יהיה להשיב את ההלוואה בקלות ולהמשיך הלאה, לא? פשוט ביותר. וקל וחומר שאין שום סיבה לחשוב פעמיים כאשר מדובר על כסף שלנו, שחסכנו אותו. הן על פניו נראה הדבר כיעיל וחיובי, ובפרט לאברך הרוצה להמשיך בלימודיו, לפרנס את ביתו בכבוד ולהשיא את ילדיו כמנהג בעלי בתים חשובים דפה.
ברם, המציאות המרה טופחת על פניהם של אברכים רבים אשר מאבדים את כספם, וזה במקרה הטוב. במקרה הטוב פחות נהיים הללו בעלי חובות במספרים של כמה ספרות ומפסידים את שני העולמות.
חברות ההשקעה מספרות לנו על הצלחות ולא על כשלונות והפסדים משום שזה האינטרס להם. אי אפשר לסמוך עליהם שיעשו את החשבון שלנו. אין מקסמי פלא בעולם הזה ואין דרכים של קיצור. בסוג הזה של הדברים, אכן, גלומות אפשרויות נרחבות וקורצות, אך סכנות רבות בצידן, ועלינו לקחת הכל הכל בחשבון. בשום אופן לא נשקיע כסף שאין לנו, האפשרות שנפסיד איננה אמנם האפשרות שנעדיף אילו תנתן בידינו הבחירה, אבל הבחירה היא ממש לא בידינו, ועלינו להיות מוכנים לכל האופציות. צעירים רבים נופלים לבסוף ברשת שכזו - שומעים הם לעצת אחיתופל של כל מיני אנשים לא מנוסים או נוכלים ח"ו, ועלולים לאבד את כל הונם ורכושם ולהיוותר אפילו בעלי חוב.
"בני אל תלך בדרך אתם מנע רגלך מנתיבתם!" (משלי א', ט"ו) הבה נזהר מאד שלא ננחל "שקיעה" תחת ה"השקעה".
ומהי, אם כן, הגישה הנכונה בהשקעות?
ראשית דבר, . . .
*          *          *          *          *

אם הנך מסתדר עם חמותך, דלג על פרק זה!
. . . שמן אפרסמון הוא שמן משובח ביותר, ואף על פי כן אמרו חז"ל שאסור להדליק בו, וכל זאת למה? מספרת הגמרא שפעם אחת יעצה חמות אחת לכלתה ששנאה אותה למשוח את עצמה בשמן זה. ובהמשך קרה מזה אסון נורא בעקבות בקשתה השניה שתדליק נר, וכיון ששמן זה דליק הינו אחזה האש בכלה ונשרפה למוות. הא לך המקור לסיפור זה "ההיא חמתא דהות סניאה לה לכלתה אמרה לה זיל איקשיט במשחא דאפרסמא אזלא איקשיט כי אתת אמרה לה זיל איתלי שרגא אזלא אתלא שרגא אינפח בה נורא ואכלתה" (שבת כ"ו ע"א).
על עצותיה הטובות של ה"שויגער", ועל רגישות הפורצלן של הכלה נוצרו במשך השנים מעשיות ובדיחות לרוב. ה"שויגער" היא שחפשה בנרות ומצאה בשעה טובה את זו שנשאה חן בעיניה ותתאים לבנה מחמל נפשה. אז למה משהו קצת חורק אחר כך, כשקולות התופים כבר גוועו ואלבומי התמונות נטמנים בארונות של הזוג הצעיר?
למה יש לחמות טענות? ולמה הכלה לחוצה וכועסת? ולמה צריך האברך לעמוד בתווך בתפקיד של סופג ומגשר, מתווך ומפשר? ועוד בגיל כה צעיר!
ובכן כאן באה לידי ביטוי בעיית . . .
*          *          *          *          *
ההתייחסות אל המשפחה החדשה
האשה רגישה מאד להתייחסותו של הבעל למשפחתה. התרשמותו לטובה של הבעל מהוריה מאחיה ומאחיותיה חשובה לה עד מאד. דבר זה הוא די טבעי, הרי גם אם יגש אליך אדם זר ויספר לך כמה התפעל מאביך, מיושרו המיוחד, ומן האמת ללא דופי שהיא נר לרגליו, תחוש רוממות וסיפוק, למה? וכי היה בכך רמז המתייחס אליך? לא מיניה ולא מקצתיה. ובכל זאת אביך הוא שלך, הוא אחד 'החפצים' השייכים לך, הוא במובן מסוים חלק מישותך, ושבח עליו זוקף את קומתך - אח, ראו כור חוצבתי!
ניתן לומר שגם אילו ישבח מישהו את תבונתו המיוחדת של אחיך ואת התמדתו הרצינית גם אז יסב לך הדבר הנאה רבה, ולמה? וכי לא הייתם נוהגים שלא להסתדר בכל עת שהזדמנתם יחד? בסדר, זה כלום, כי בעצם אחיך וכל אחד מבני משפחתך מזוהים אצלך כחלק מן המערכת ששמה 'אתה' ולכן שבחים לכל אזור זה יתקבלו בברכה.
ומה אם נדבר טובות על הישיבה שלך, או שמא נספר לך עד כמה התרשמנו מן החסידות אליה אתה משתייך? שוב תחייך בהנאה. ומה, וכי רכשת את המניות על המקום או על אלפי האנשים המסתופפים בצל רבך? נכון שלא, ואף על פי כן כך הוא טבע האדם. כל מה שקשור בו הוא . . .
*          *          *          *          *
עם בעיות בשלום בית אין פונים להורים
כשם שההורים הם חלק בלתי נפרד מעולמה של הבת, כן הבת היא חלק בלתי נפרד מעולמם של הוריה. וכנגד מה הכתוב מדבר? על כך שבין בני המשפחה יש מידה מסוימת של סובייקטיביות. דהיינו, שההורים אינם אובייקטיביים בצורה שבה הם רואים את בתם וגם את בנם, כשם שאין הילדים מסוגלים להיות אובייקטיביים ומנותקים ביחס להוריהם. לנקודה זו יש לשים לב, ובמקרה שמתגלע איזה ויכח, ואפילו ריב, כשיש צורך לבקש עזרה מגורם שלישי, בשום אופן לא לפנות להורים או לקרובי משפחה. הללו, גם אם חכמים ונבונים הם, ואולי אפילו אנשי מקצוע, בכל זאת אינם יכולים להישאר כאלו מול הבן יקיר שלהם שסובל. כל הפרופורציות מטשטשות, ולהגיון, עם כל הרצון הטוב מותירים מקום צדדי ביותר, ואפילו אין שמים לב לכך. ההיסטריה מניעה את כל הגלגלים, ואין אפשרות לבחון את הדברים במבט מעט מרוחק ושקול.
אין גם שום טעם להתלונן אצל ההורים על התנהגות ילדם בתקווה שהללו אולי יחלצו לעזרה. כי במקרה כזה או שהם יכעסו עליך, או שיכעסו עליה, או שייבהלו מידי, או שיהיו אדישים מידי. לא זו הכתובת! ההורים עשו בשבילכם רבות עד כה, צעדו עמכם, ליוו, תמכו, והיו אתכם, עד שהביאו אתכם אל השער הזה - אל ביתכם. ומשהגעתם אל השער הזה נוצר כאן דבר חדש, יצירה משל עצמה, לחן מקורי. ואולי קשה להורים להבחין עד כמה הוא שונה מן היצירה שלהם, ובכל זאת הוא שונה. שכן, דבר חדש זה מורכב הוא משני כחות, שרק אחד מהם הם מכירים.
אדם מבחוץ שאיננו מושפע מן הדאגה העמוקה שיש בלבם של הורים ביחס לצאצאיהם; שאינו נוטה עמוקות לאף צד; וכל רגש שיתעורר בו למשמע בעייתכם, אינו מסתחרר מעוד ועוד רגשות בוערים, העולים בקרבם של אבא ואמא המבוהלים. אדם כזה הוא זה שמתאים לייעץ לכם, להכנס בעובי הקורה, לפשר, להסביר, לעשות סדר ולהשכין שלום.
אולם להורים, עשו עמם חסד וספרו להם רק על מעלותיו של בן הזוג ועל אושרכם.
*          *          *          *          *
. . . יש ובתחילת הדרך מרבה הבת לספר לאמה על כל דבר שעובר עליה, והבעל עלול להרגיש שיש בכך טעם לפגם.
איך מסתדרים עם בעיה זו?
*          *          *          *          *
חומר עבור כל מי שרוצה לקבל פרטים אודות המושג "שנה ראשונה"!
ביצירת משפחה חדשה עוברים בוני הבית שינוי יסודי בדפוסי החשיבה וההרגלים שלהם המחייבים כל אחד מהם לארגן מחדש את עולם ההתנהגויות, החשיבה והרגש שלו. קשה ביותר העובדה שלא צברו עד עתה נסיון חיים כי הם צעירים בשנים ולא עברו תהליכים כה קיצוניים בחייהם. כי אצל ילד תהליך הגדילה הוא תהליך הדרגתי, שפה ושם יש בו זעזועים, כמו למשל, המעבר אל גיל ההתבגרות, ואילו הנישואין זה משהו חדש ואחר, משהו שבו היחיד אמור ללמוד לחיות חיי שותפות. וההסתגלות זה לזה, היא פרק שלעיתים יש בו קטעים יותר קשים מכפי שנדמה בתחילה.
תקופת ה"שנה הראשונה" היא שנת ההסתגלות הקשה ביותר. בתקופה זו עוברים שני בני הזוג לחיים של מחוייבות שלא הכירו עד הלום. גם בימי הבחרות היו להם מחוייבויות אך אין להשוות אותן למחוייבויות דהאידנא שהן עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע ושס"ה ימים בשנה. בחור שהיה עד כה חפשי לנפשו צריך פתאום לדווח על כל צעד שהוא עושה; לאן, ועד מתי, למה וכמה. פתאום עליו להביא בחשבון את זוגתו גם כשמדובר בדברים מאד חשובים לו, שעד כה לא היה שום ספק ששום דבר לא עומד בפניהם. הרבה ענינים שהיו עד כה פרטיים, כבר אינם פרטיים. ולמרות שחיים של שותפות עושים את האדם השלם, ואף על פי שרק כך יכול הוא להיות מאושר, בכל זאת זהו חלק שעליו להתרגל אליו, משום שעד כה היה זה אחרת.
מתברר לו ש. . .
*          *          *          *          *

. . . מתיישב בחור בתחנה בירושלים וממתין לקו 450 על מנת לנסוע לאשדוד. הדקות חולפות, והאוטובוס עדיין מתמהמה. מבחין הוא בבחור נוסף בעל מראה חיצוני די דומה לשלו; מגבעת, חליפה, פאות מסולסלות, רק משקפיים יש לו בנוסף לכל הציוד של בחורנו הנזכר לעיל. "אתה יודע אולי מתי יגיע האוטובוס"? הוא מברר אצלו.
"אמור להגיע בעוד שלוש דקות," עונה הבחור הממושקף.
"שלוש דקות? מתפלא בחורנו, זה נשמע מדויק מידי.
"כן, אני תמיד יוצא מן הישיבה שלי חמש דקות קודם לזמן שהוא יוצא. וממתין לו כאן חמש דקות במדויק".
"כמה זמן מן הישיבה שלך לכאן?"
"חמש דקות."
"נו, אתה אדם מאורגן."
"משתדל..."
האוטובוס אכן מגיע כעבור שלוש דקות. יש כבר חיוך בין השניים, והם מתיישבים, למה לא, באותו ספסל. עכשיו יש לברר איזו ישיבה ממוקמת בדיוק חמש דקות מן התחנה, ואם הבחור עם המשקפיים מרוצה שם, ואם הוא מכיר את יחזקאל פיינברג שלומד גם הוא שם. כמובן, שעוברים אחר כך לברר מיהי הישיבה המארחת את בן השיח, ואם המשגיח שם הוא באמת משהו משהו כמו שמספרים ברחובות, וזהו, השיחה יצאה לדרך. ולמה לא? שני בחורים ששעה תמימה עומדת בפניהם, הראשון אינו מסוגל ללמוד בדרך כי זה עושה לו כאב ראש, השני קצת עייף אולם בטבעו הוא אינו מצליח להירדם בנסיעות. ובכל אופן כעבור זמן מה עובר האוטובוס בתנופה על יד הרמזורים שבכניסה לאשדוד. הו, מוזר, והרי רק עכשיו יצא לדרך!
נו, כך אנחנו מרגישים כאשר עוברת עלינו שעה של שיחה נעימה. . .
*          *          *          *          *
פרק עבור כל מי שחפץ לדעת על "תקשורת"!
בעיניים דומעות ובראש מורכן צעדו תושבי העיר לחלוק כבוד אחרון לרעייתו של ר' נחמן דב שהחזירה את נשמתה לבוראה לאחר חצי שנה של סבל ויסורים. קשה היה לשמוע את בנה היחיד היתום יהודה אומר קדיש לפני מיטתה.
ימי ה"שבעה" חלפו ובלית ברירה חזרו האב ובנו יחידו לשיגרת חייהם. האב המסור שקיבל עתה את תפקיד האב והאם גם יחד, השתדל בכל כחו למלא אותו כראוי, הילד קיבל ממנו את מלוא תשומת הלב ואת כל צרכיו בגשמיות וברוחניות. כל הסובבים אותם הביעו את התפעלותם מחינוכו של יהודה שכמעט ולא ניכר עליו כי יתום הוא.
בחלוף תקופה החלו אנשים לנסות להציע לאב הצעות שידוכין למען יקים את ביתו בשנית. אך כל המציעים נענו בשלילה מיידית, "מה פתאום?" היה ר' נחמן דב עונה, "האם אקים את ביתי על חשבונו של יתומי? הוא זקוק לי, לכל כולי, להתמסרותי המוחלטת!" עד מהרה חדלו השדכנים להתדפק על דלתי ביתו. טוב לו ליהודה עם אביו, חש הוא בהתמסרות ובאהבה, אבל קשה לו עם השקט שבבית, עם העדר הניחוחות שמביאה עוגה הנאפית ביום חמישי, ועם השונות שלו מחבריו. ילד הוא, ואינו יכול להסביר ולהביע. מה שיש – יש.
לאחר שיהודה קיבל עליו עול נועם מצוות ונכנס לישיבה קטנה החלה המחשבה בדבר הקמת בית לנקר בכל זאת בראשו של האב, אולי הגיע העת שידובר בו נכבדות? הן בנו כבר עבר את הגיל שהוא בבחינת "תינוק הצריך לאמו", ברוך ה', קנתה היציבות את מקומה בחייו, ויתכן שהוא מסוגל לשאת שינוי שכזה, אך היו אלו רק נצנוצים של הרהור, כי מיד גרש מחשבות אלו מלבו. 'לא, לא! זכרה של אמו כה יקר לו, ליהודה! הוא עלול להרגיש נפגע!'
יהודה עלה כבר לישיבה גדולה, קומתו גבהה, חתימת זקן עיטרה את פניו, והמחשבות מטרידות ומנסות לקנות שביתה במוחו של ר' נחמן דב, אולם ר' נחמן דב, אב מסור שכמותו, דוחה מחשבות אלו מכל וכל. אך הנה בגר גם יהודה בעצמו והרעיון שאביו יקים לו בית מחדש מתחיל לעלות גם בדעתו, מבחין הוא פתאום בבדידותו של אביו, בצרכי הבית שאין יד אשר מטפחת אותם, וחושב על כך שטוב היה לאביו לשאת אשה. רצה לומר זאת לאבא, אך נעצר; אבא קשור כל כך לזכרה של האם המנוחה. ואיך יהין לפגוע בו ולהציע רעיון שכזה?
חלפו השנים ויהודה נשא אשה, הקים את ביתו בשמחה וראה אושר עם זוגתו. ביתם הלך והתמלא ברוך ה' בילדים ובילדות נחמדים. האב המשיך לבדו ללוות את בנו בהתעניינות, בעצה ובסיוע, ולרוות נחת מנכדיו.
והיה לבו של הבן הומה על אביו, 'חבל', היה חושב, 'אבא כה קשור לאמא ז"ל, אבל חייו כה עצובים! הן לא לחינם כתבה תורתנו הקדושה את הדברים על כי "לא טוב היות האדם לבדו". גם אצל האב היו עולים ההרהורים בענין זה לעיתים תכופות, אך כדרכו המשיך לדחותם.
"אכן, היתה אמי אשה מיוחדת, שאין לה תחליף", אמר הבן פעם בנסותו לומר את אשר על לבו - ברצותו להסביר שאף על פי שמבין הוא ללב אביו חושב הוא כי כדאי לחשוב על נישואין שניים.
"אין לה תחליף!" נענה האב, כשהוא דוחק בהחלטיות את כל המחשבות שהיו לו בענין. "בני אמנם אדם בוגר הוא, אך בכל זאת יתום הינו ונפשו רגישה. את אמו זוכר הוא עדיין בגעגועים ובהמיה. איך אפשר לנפץ לו את הכל? והלא אביו אני! ומי אחראי לעתידו אם לא אנכי"?
כשהגיע האב לגבורות והוא מוקף בצאצאים רבים אשר ברכו ה', ואף הבן זכה כבר להיות "סבא רבה" יצא להם לשוחח שיחת רעים, ותוך כדי שיחה התבטא האב כבדרך אגב שכבר ערך הרבה פעמים חשבון הנפש וחושש הוא שלא נהג כהוגן ביושבו בדד כל כך הרבה שנים.
"ומדוע באמת לא נשאת אשה? ואני כל כך רציתי לראותך מאושר!" – שאל הבן את אביו. "מה? רצית?" נדהם האב, "והלא אני ירא הייתי שאפגע בך."
"שתפגע בי?" השתומם הבן, "והלא כה חסרה היתה לי בשנות ילדותי איזו דמות שתמלא באמת את מקום אמי המנוחה! ואחר כך כשכבר גדלתי וראיתיך בסבלך היה לבי בוכה עמך, אבל אתה כה קשור היית לאמא, ונראה היה כי רעיון זה מסרב לעלות על דל דעתך!"
"מסרב לעלות? הו, מסרב היה דווקא לרדת! ואני כה התאמצתי שלא לחשוב עליו מפני טובתך! היתכן כי כל זה היה מיותר??"
אכן, היה מיותר. כמה רצון טוב, אהבה, התמסרות, נכונות להקרבה. היו בין האב לבנו, אולם רק תקשורת לא היתה ביניהם, וכמה הפסדים הפסידו האב והבן בשל העדרה?!
התקשורת הנכונה היא הדבק שעמו נדביק את אבני הבנין שלנו. יש בידינו חומרים רבים וטובים אך מוכרחים את מה שיקשר ויחבר ביניהם. לעיתים נדמה לנו שהסיבה לכך שהיתה תרעומת וריב היא משום שהזולת הוא חסר התחשבות, רגזן או נמהר וכדו', ובבדיקה מעמיקה יותר מתברר שביסוד החיכוך מונחת בסך הכל אי הבנה, כמו: ההוא לא ידע שכך רצית, הוא לא ידע שאתה רגיש לענין זה, הוא בכלל לא ידע שדבר זה מפריע לך ושאתה מעונין שיראה אחרת. הסיפור שלעיל מוכיח שגם במקרים שבהם יש את כל המעלות לשני הצדדים, ואף על פי שיש ביניהם רק רגשות חיוביים, אולם חֶסֶר בתקשורת מחבל בתוצאה.
ומהי תקשורת? תקשורת, פירושה: העברת מסרים בין איש לרעהו בדרך מילולית באופן ברור.
אם ברצוני לומר לך דבר: מחמאה, בקשה, הצעה, בקורת וכו' וקשה לי להתבטא, ואין זה משנה מאיזו סיבה שלא תהיה: ביישנות, חשש מלשמוע את ה"לא" וכו', אזי חסרה בינינו תקשורת.
התקשורת מורכבת משלשה דברים: היא מתחילה ב. . .
*          *          *          *          *

גורמים המקשים על התקשורת
בדרך כלל כשיש קשר בין אנשים, יש תקשורת טובה. מביעים רגשות, יש פתיחות. ברם, אותה תקשורת טובה עלולה להסתיים בניכור, אדישות ואפילו באיבה. ומהם הגורמים?
החשש מ"שמא ידחנו"
טוב שאדם יגלה בביתו את רגשותיו משום שבדרך זו אין אף פעם הצטברות של רגשות שליליים ולזולת אין הפתעות שממתינות לו בסיבוב, תמיד יש תחושה של בטחון והיכרות, ושום דבר אינו מתחבא. אבל טיבם של רגשות שליליים שהם מסוגלים להפחיד, ויש אנשים שאינם מסוגלים לקבלם. אני מביע תרעומת ומצפה להבנה, לסליחה או אולי, להבעת רצון טוב לשינוי מעתה, ומנגד ניצב הזולת שאינו עומד בציפיה זו ומגיב בכעס מתוך התגוננות, או בעלבון, או בכל צורה אחרת שאיננה נותנת את התחושה שרגש הכעס הובן ונתקבל.
שמערל היה אמור לשוב בשמונה הביתה, אך התעכב כחצי שעה בדרך אצל הוריו. בינתיים המתינה לו ארוחת הערב המיוחדת שהוכנה עבורו. הארוחה התקררה כמובן, על זוגתו עברה זה עתה חצי שעה של התמרמרות וכאב, על כי זלזלו בעבודתה ובטירחתה. היתה פה פגיעה שהולידה כעס. והיא לא כבשה את רגשותיה ושתפה את בעלה, נניח שבעדינות, בתחושותיה. שמערל יכול היה לומר: 'הוי, נכון, זה באמת מתסכל לשבת ולהמתין לי כך בלי להבין את פשר האיחור שלי. באמת הייתי צריך למצוא דרך להודיע שאתעכב, והנה חבל מאד שבינתיים התקררה הארוחה, אשר כה רבות טרחת בהכנתה.'
אבל שמערל לא כך נהג. אולי היה עייף, אולי לא היתה בו את היכולת לספוג תרעומת בלי לחוש שהוא מתמוטט ממנה, על כן הוא פשוט דחה את הבקורת מכל וכל כשהוא מביע כעס: "האם אני חייב להיות קשור לבית בשלשלאות ברזל, ואם אני רוצה פעם לקפוץ לאיזה מקום, כבר אסור לי?", או: "למה לעשות עסק מחצי שעה? על מה בכלל מדובר?", או: "מה יש? אי אפשר לפרגן לאמי כמה דקות מזמני?" אולי יש איזו מידה מסוימת של הגיון בדברים אלו, אבל הם אינם נכונים לאומרם בשעה זו, כיון ששמערל מפסיד בכך דבר יקר ערך אשר בפעמים אחרות היא לא תטרח להביע את רגשותיה, דבר שבכלל לא ימנע את קיומם, רגשות אלו יתססו מתחת לפני השטח ולא יוסיפו מאום להשבחת הקשר. נכון, שאין זה נעים להתמודד עם כעס של אדם קרוב, ובכל זאת אין זה סוף העולם. לא רק רגשות חיוביים נחווים בבית נורמלי, כי אם גם שליליים, כך הם החיים.
ב. גם הבעת רגשות חיוביים זקוקה לספיגה נכונה. אם מביעים בפני מישהו רגשות חיוביים כלפיו . . .
*          *          *          *          *
. . . הבעות פנים של בן או בת הזוג, עלולות ליצור מצב של קצר בתקשורת. שפת הגוף שלנו היא חלק בלתי נפרד ממה שאנו משדרים ולא ניתן להתעלם מכך. מי שמתחיל לפהק, בתוך כדי שיחה שלא יבוא בטענות על כי אנו בוחרים להבין שהוא אינו מספיק מעונין לשמוע אותנו. מבט עייף בעיניים, מבע של אי נוחות, המנעות מקשר עין – לכל אלו שפה אוניברסאלית ואין צורך להיות אינטליגנטי בשביל להבין את הפירושים. אי אפשר לפתח . . .
*          *          *          *          *

. . . לעולם לעולם אל תשתמש במידע שמסר לך בן שיחך על מנת לפגוע בו. זהו ניצול מחפיר שקשה לסלוח עליו. לעולם אל תאמר: "נו, בסך הכל הם די צדקו כשאמרו לך שאתה לא יודע לשמור על זמנים! עכשיו נפסיד לגמרי את ההסעה!" את הנזיפה הזאת, שקיבל בשעתו מהנהלת הישיבה, הוא שח לך בעלבון צורב מתוך אמון שאתה תבין לרגשותיו, וכי תמשיך להעריך אותו למרות הסיפור. ולבסוף, אתה משתמש בסיפור זה בכדי לכעוס עליו?
"מגיל שלוש עשרה עוד לא הספקת להתפתח קצת?!" אתה מטיח בידיד שסיפר לך בכאב על תוית שהוצמדה לו על ידי חברים בכיתה ח'. נכון, בשעה של תרעומת ורוגז עלולים לעלות על שפתינו אמירות שלא התכוונו אליהם באמת, ובכל זאת גם אז נשלוט על עצמנו, לא נמעל באמון שניתן בנו, ולא נהפוך רגעים של גילוי לב לנשק קל. הידיעה כי אפשר לומר לך כל דבר על עצמי משום שאתה ידידי, וכל מה שתשמע ממני לא יערער את אהבתך אלי, היא הבסיס לידידות. אם מתברר לי פתאום בעת ויכוח . . .
*          *          *          *          *