מאת : הרב יוסף פרידמן

מידות טובות כיסוד בבית היהודי (אנושיות)

כבר היה מעשה במקבץ נדבות שהגיע בימים של בין עשור לאסיף לשוק של ארבעה מינים. הדוכנים היו  מלאים בענפי עץ עבות, פרי עץ הדר, כפות תמרים וערבי נחל. התהלך הוא בינות ליהודים רבים מדקדקים במצוות שהיו עסוקים בחיפוש אחר הטוב והיפה עבור קיום מצוה חביבה זו של נטילת הלולב בסוכות. טפח על שכמו על יהודי אחד שעמד עם זכוכית מגדלת ולולב ובחן את קצהו בריכוז רב, וביקש נדבה.
"העוסק במצווה פטור מן המצווה!" היתה תשובתו של ה"צדיק".
העני, שמן הסתם, לא היה למדן גדול, לא הבין את התשובה, וניסה לקשקש בקופת הצדקה שלו על מנת להבהיר את כוונתו.
"אינך שומע את אשר אני אומר לך?" הרעים היהודי עם הלולב. "וכי אינך מבין? העוסק במצווה פטור מן המצווה! העוסק במצווה פטור מן המצווה!!"

תורה ומצוות אינם ספר מתמטיקה. שם אכן אחד ועוד אחד הם תמיד שתיים. א ארליכער איד הוא יהודי שיודע כי לכל תרגיל תוצאות אפשריות שמשתנות לפי הנסיבות. האדם ההולך לפי התורה משקיע את מוחו וליבו כיצד לעשות את רצון ה' בכל מצב וענין, ואינו "משתמש" בהן כדי לגבות עצלות או קמצנות וכיו"ב. מי שאין בו מידות טובות, או איך שמכנים זאת אנשים: אנושיות, יתמה עד מאוד כשיפגוש את יבולו הדל אחר מאה ועשרים...

מספרים על יהודי אחר שניסה אף הוא לרכוש לולב בדוכנים. עבר משוק לשוק ומדוכן לדוכן וטרם מצא את אשר אהבה נפשו. הרבה לולבים עברו תחת ידו אך בכל לולב מצא חסרון אחר. לפתע הבחין בגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל הולך לכיוון השוק לרכוש לעצמו כפות תמרים. הוא עקב אחריו בתשומת לב והנה ראהו ניגש לדוכן, בודק לולב ונוטשו, לולב נוסף ונעזב אף הוא. חיפש עוד ועוד וכעבור דקות לא ארוכות מצא כפי הנראה לולב כלבבו, שילש לבעל הדוכן המאושר את עלותו ושב ופנה לביתו.
אח, מופת גלוי! הוא מחפש כבר שעות על שעות ולא מצא, ואילו ה"סטייפעלער" מוצא מיד. רגלי חסידיו ישמור. חס ה' על זמנם היקר של צדיקים ומזמן להם את שלהם במהרה.
כאשר פגש את נכדו של הסטייפעלער, שח לו על המופת שראה אצל סבו הגדול.
"אספר לך מופת אחר מסבי," ענה לו הנכד. "כשסבי מחפש לולב, ורואה שהלולבים אינם לפי טעמו, אזי הוא רוכש בכל זאת את אחד הלולבים, בכדי שלא יאמרו הבריות שהלולבים של בעל דוכן זה אינם מהודרים. הוא מביא את הלולב ומניחו בביתו. הלולב שקנה סבי היום, כבודו במקומו מונח בביתו עם שאר לולבים, שכן כך הוא נוהג עד שמוצא לולב מהודר. וזהו מופת!"

מסופר על הרה"ק בעל ה"אוהב ישראל" מאפטא זי"ע שבערב פסח נתנה הרבנית שלו לגבאי הצדקה של העיר מצות עבור העניים. ברם, מרוב טרדות החג לא שמה לב ונתנה להם מצות שמורה מיוחדות שנאפו בערב פסח עבור בעלה הצדיק. כאשר ערכה את השולחן נזדעזעה עמוקות בהתוודעה אל המשגה שעשתה. לבעלה הצדיק, אשר עמל כה רבות על כשרותן של המצות ועשייתן בכוונה הראויה, לא נשארו אלא המצות הרגילות. אך מה ניתן לעשות? היא הניחה על השולחן את המצות הרגילות תחת קערת ליל הסדר, ולבעלה לא ספרה דבר. כי יראה.
לאחר החג באו בני זוג אל הרב בכדי לפרק את ביתם. לשאלתו על סיבת החלטתם, ענה הבעל שרעייתו לא רצתה לבשל בשבילו בפסח בכלים מיוחדים בלי שרויה והוא מקפיד על כך, זו הסיבה שהביאה אותו לידי החלטה זו.
בשלב זה קרא הצדיק לרבנית ושאלה: "אלו מצות היו על שולחני בליל הסדר?" החרישה הרבנית בבושה ובפחד ולא ענתה. אך בעלה הרב הציע שוב את שאלתו, ולה לא נותרה ברירה אלא לספר את כל המעשה.
"ראה נא בני!" אמר הצדיק לבעל בנועם וברוך, "אני אכלתי מצות פשוטות ועשיתי את עצמי כאילו ולא ידעתי בכדי שלא אבוא לידי הקפדה המביאה לידי קטטה, ואתה רוצה לפרק את ביתך בגלל שרויה?". הרב מאפטא זי"ע לא עזבם עדי שהשכין שלום ביניהם.
בית יהודי ראוי הוא למשכנה של השכינה, לא יתכן להחריב אותו או להעכיר את אוירתו בשל חומרות ושיפורים אפילו מבחינה רוחנית. לא יתכן לבייש, לפגוע, או להשפיל בשביל להעלות אותו. ליהודי צריך להיות סדר עדיפויות נכון: אין כלי מחזיק ברכה לישראל יותר מן השלום, ומידות טובות הן מעל לכל דבר טוב אחר. ביהדות אין אפשרות לדלג על האמצעים בכדי להגיע למטרה. יש לחשוב, להשקיע ולברר אחר אמצעים יפים וכשרים ולחתור אחריהם בכדי להמשיך ולהגיע לבסוף למטרה. ועל כך בהמשך

יש ובחור צעיר שעדיין אינו חש במשא החיים על כתפיו, אינו מרגיש שיש לקחת אותם מידי ברצינות. ומה אם פה ושם יאמר דבר מה לא ראוי? ומה אם לפעמים, רק לפעמים, יכנס הביתה חומר קריאה ש"עקרונית" איננו חושבים שהוא מתאים לנו? ומה אם החמצנו פה ושם ברכה בכוונה? והרי בסך הכל הכיוון ברור לנו, ואין ספק שאנו רוצים אך את הטוב ביותר עבור ביתנו הנבנה.
לא כדאי לאברך להיות כל כך סלחני לגבי עצמו בשעה שהוא מניח את היסודות. ולא כל כך שווה להתפשר אז בינו לבינו. כשם שפשרות של פה ושם בתוך היסודות של בית אבן אינן מפילות את הבית יום למחרת בנינו, וכשם שתחילתה של מחלה שפושה בתוך הגוף אינה מגלה את עצמה בקול רעש, והיא יכולה לקנן תקופות ארוכות בלי להודיע על כך דבר, כן גם בנין בית יהודי, שאין מתייחסים ביראת קודש לאיכות חומרי הבניה שלו. את האווירה הנוצרת בבית אף אחד אינו עומד למדוד ולתייק, אבל הקירות רושמים כל מילה וכל הנהגה. ושנים אחר כך, כשכבר קשה להשיב דברים אחורנית, והאווירה כבר יושבת עמוק בתוך הכתלים, מדיפה ניחוחות כאלו או אחרים ומעצבת את רוחם של הילדים, אז יתברר עד כמה היתה לאותן הנהגות בהתחלה משמעות רבה; כמה טוב שבני הזוג הקפידו על מה שהקפידו, וכמה חבל שויתרו היכן שויתרו.

אנחנו מנסים לשכנע בחור צעיר, עול ימים, שלא כדאי לו להתחיל לעשן; מסבירים לו עד כמה מכתימה כל שאיפת ניקוטין את ריאותיו, וככל שירבו הכתמים הללו, כן ירבו סיכוייו לחלות ר"ל. ההשפעה השלילית אינה מיידית. בשנים המאוחרות יותר כשהריאות מוכתמות מופיעות התופעות. לדאבון הלב יעידו על כך רבים שבשנות הארבעים לחייהם השפיע העישון על הנשימות או על הלב ה"י.
כמו כן ישנם מאכלים שונים ומשונים המזיקים לבריאות האדם. אך היות וההשפעה אינה עכשוית מרשים לעצמם אנשים להזין את גופם במאכלים שאין בהן כל תרומה לגוף. כמה וכמה אנשים נזכרים להזהר מאכילה מופרזת ובלתי מבוקרת רק לאחר שלקו בלבם ר"ל? רוב בני הארבעים חמישים ומעלה נאלצים לשנות כיוון בצורה דרסטית, אבל אז, כמה חבל, הם כבר נושאים עימם את הנזקים, שבחלקם הם בלתי הפיכים.
כמה קשה לצעירים, שאינם מרגישים בשוטו של מלאך המוות, לקחת את הדברים לתשומת לב. גיל ארבעים נדמה להם כנמצא מעבר להרי החושך. האם בגללו ימנעו עכשיו מן הסיגריה, או ממנת המזון המתועש המהבילה מולם?---
כמה קשה לאנשים צעירים לתפוש שכן, כל מילה של עכשיו, עכשיו ממש, כל קלות דעת וכל התייחסות שאינה ראויה חורטת את רישומה על הוויית ביתם. בונה נדבך, סוללת דרך, מרכיבה את הניחוח שיעלה מן המזבח הפרטי שלהם.
וכי יעלה על דעתו של בשם להטיל קמצוץ, רק קמצוץ של חומר לא מתאים, אל התערובת המיועדת למכירה בחנויות יוקרה? וכי יעיז יינן לנהוג קלות ראש  בכמות הכוהל שהוא יוצק אל תוך חביות היין המשמרות את הנוזל היקר? בשום אופן לא. פרנסתו תקופח כבר למחרת ושמו הטוב יינזק אולי לתמיד.
אדם שמבין באילו עניינים יקרים הוא עוסק, יראה את הזהירות בם כמתחייבת מעצמה אף אם לא למחרת יורגשו התוצאות.
החושים הרוחניים הם דקים ורגישים, אבל אמיתיים ומוחשיים. כל שמיעה לא טובה וק"ו בן בנו של ק"ו חומר ראיה לא נקי - הורסים את נפשם ופנימיותם של האדם ובני ביתו מבלי לשים לב. כמו חוש ראיה שמתקלקל בעקבות קריאה בחושך, כמו חוש ריח שמזדייף לאט בלי שנבחין בהשתנות, כמו חוש שמיעה שנהיה פחות חד אחר שהייה מרובה על יד תופים מרעישים - התוצאות הנוראות מופיעות בשנים המאוחרות. ואז הוא מגיע לדרגה שלא חפץ להגיע אליה כלל ומרגיש ששייך לאלו שזועקים ואינם נענים. ההרגשים העדינים קהו, השאיפות הנכונות חלשו, נשחקו כנפי הרוח שהרימו את הבחור הצעיר של אז. כבדים נעשו החיים הרוחניים עבורו. וכמה חבל. ככל שהנזק חמור יותר כך קשה לתקנו.

וכמו בענינים של "סור מרע", כן יש לדעת עד כמה גדול ומשמעותי הוא כח ה"עשה טוב".
ירמיהו הנביא אמר (כ"ג, כ"ט): "הלא כה דברי נאום ה'". כל מצוה ומצוה היא כאש. לא אש סתם כי אם אש אלוקית החודרת עמוק לנבכי הלב והנשמה. אש שלהבת זו משפיעה על פנימיותו של האדם.
"אמר רבי אסי, מפני מה מתחילין לתינוקות בתורת כהנים, יתחילו להן מבראשית, אמר הקב"ה, הואיל והתינוקות טהורים והקרבנות טהורים, יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות" (ילקוט שמעוני פרשת צו). פסיכולוג אם ישמע את המלמד מספר לפעוט על הכהן שלוקח בהמה, שוחטה ושופך את דמה על המזבח, ללא כל ספק ישלול הקניית ידע זה לילד כה רך בשנים. הן עלול הדבר להשפיע על נפשו העדינה – יטען רופא הנפש. וראה זה פלא! הדבר אמנם משפיע על נפשו העדינה, אך לחיוב ולא לשלילה. מדוע? "יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות" התוה"ק משפיעה על נפשו של האדם קדושה וטהרה.
לא רק פעוט מושפע מהתוה"ק, כל איש הישראלי אשר יבטא בפיו דברי תורה או תפילה, גם אם אינו מבין, ועל אחת כמה וכמה אם יבין את הנאמר, או בעת קיימו מצוה מסויימת - משפיע על פנימיותו ועל פנימיותם של בני ביתו.
חשיבות רבה יש לקיום מצוה על ידי בונה הבית בנוכחות בני הבית והיא: שעקרת הבית וצאצאיה ילכו בדרכיו וירבו בקיום המצוות. ככל שבעל הבית יתמיד בקיומן מתוך כוונה וערגה להשי"ת ולא כמצוות אנשים מלומדה כן ילמדו ממנו בני ביתו. ככל שישקיע יותר בחיים הרוחניים, כן תדבק ההתייחסות שלו בשאר בני המשפחה.
הרה"ק מהרי"ד מבעלזא זי"ע אמר בשם האר"י ז"ל את פירוש הפסוק בפרשת נצבים (כ"ט, כ"ח): וכה באר: "הנסתרות" הכוונה לאהבת הבורא ויראתו ית"ש, אלו רק "לה' אלוקינו" ואין לו לאדם לגלות לזולתו מה שבלבו; אך "והנגלות", אלו מעשי המצוות - יקיימם בגלוי וזה יועיל "לנו ולבנינו עד עולם" שיעשו ויקיימו "את כל דברי התורה הזאת". שאין כמו הדוגמה האישית להשפיע.
בבית הכנסת אפשר לראות את האבות נחלקים לשני סוגים: אלו שמתפללים, ואלו שדואגים שיתפללו ילדיהם. מה תרצו שיהיו ילדיכם כשיגדלו: מן המתפללים, או מאלה שעסוקים בלדאוג שיתפלל נערם הקט? הילד עדיין אינו מסוגל להתפלל תפילה שלמה, עדיין אינו מוצא בה את הטעם שמוצא בה אביו, אבל איך נראה אדם מבוגר בתפילתו הוא מסוגל להפנים גם בלי להתאמץ. וגם בלי מילים הוא תופש היטב האם מעדיף אבא לברוח מן המילים הטובות של הסידור דרך תפקיד ה'שוטרות' או שהוא שמח לפגוש בהן, ומתענג על הזכות להתפלל אותן.
תפילות, לימוד, נטילת ידיים, קריאת שמע, ההתנהגות בשבת, שולחנות השבת, כל אלו בונים בבית את אווירתו הרוחנית. בתחילת הבניה, כשאין עוד מאום, קרש פה, קרש שם, שום דבר עוד לא מזכיר בית, הכל נראה כמו יומרנות ילדותית להקים איזו סוכה. אבל ככה מתחילים לבנות.

גם אווירה רוחנית נבנית לאט לאט. ובתחילה זה נראה אולי מעושה וחסר תוחלת. אין מספיק הרגשה שיש לכל השקעה את התשואה שלה. אבל זו עצת היצר שמעדיף שלא נבחין כמה טובים הם צעדי הבראשית שלנו, ואיזו משמעות אדירה תהיה להם בהמשך.
דומה הדבר לבחור צנום, שהתרגל להעדיף מזון קלוקל ומתועש והרבה באכילת ממתקים. בשלב כלשהו, כשרבו ההערות על אודות רזונו וחיוורונו, וחולשה כללית החלה להטרידו, חש להתייעץ ברופא. משהתברר לרופא מה הם פני הדברים ועל מה ירק זה חי, המליץ לו חד משמעית להתחיל לאכול מה שראוי לקיבתו של בשר ודם לעכל. הבחור השתדל מאוד ובמאמץ רב הכין לו ארוחה אמיתית: ירקות חיים רוויי ויטמינים, לחם מקמח מלא, יוגורט אמיתי חף מכל צבע מאכל. בסיימו את ארוחתו אץ לבדוק איכה נשתנה מראהו. אבל נתאכזב קשות; שום צבע לא הופיע בלחייו. הן היו שקועות כמקודם. אותו מבע מעט דהוי בעיניים, ואפילו המיגרנה התוקפנית לא נרגעה. ידיד טוב ששמע את תמיהתו של הבחור הסביר לו את מה שכולנו יודעים; ששינוי אינו מתהווה ברגעים, תהליכים זקוקים לזמן ולהתמדה. דברים טובים נבנים בעמל עקבי ורצוף, ולכל מבנה שהוא אין די בשורה אחת של לבנים בשביל לקבוע את מראהו ואופיו. כך בדיוק הם פני הדברים בבנייה הרוחנית של הבית ושל כל ענין: מוכרחים להשקיע את ההשתדלות הנכונה. תוצאות בוא יבואו בעתיד, אולי גם בקרוב, אך בעיקר בזה הרחוק. שנים אחר כך נבין באמת באמת עד כמה הרת גורל היתה אותה השקעה של בראשית. כמה כוח ניטע בבית בתשומת לב המיוחדת שניתנה לעניינים רוחניים חשובים, ואיזו טובה צמחה לו מויתורים שאז אפילו לא הוערכו כערכם האמיתי. 

חשוב שיעיין החתן בסוגיה זו עד כי יבין לאשורו איזו משימה נכבדת מוטלת על כתפיו ועד מה היא משמעותית בחייו. ככל שיפנים זאת כן יקל עליו להתפנות לעניין זה בהתלהבות ובנכונות הדרושים ולעשות חיל. נכון הוא שהמשימה דורשת כוחות נפש, שינוס מותניים, ואולי אף שינוי הרגלים, שלאו מילתא זוטרתא הוא, אבל כשיש מודעות לגודל הדבר, יש את הכח להתאמץ עבורו.
גם בחור פחדן מובהק, שיצהיר נחרצות שאף עבור מיליון דולר לא יעבור ברחוב פלוני חשוך בשום אופן, יעשה זאת בלי ציוץ אם אכן יבטיח לו מישהו ששם נמצא עבורו אוצר גדול של כסף. הצהרות הן הצהרות כל עוד אין את המוטיבציה להתמודד עם הפחד, או עם כל בעיה אחרת; אבל הכל נמוג כאשר ניצבת מנגד סיבה חזקה שמניעה את האדם ונוסכת בו מוטיבציה. או אז מתגמדים הקשיים, וכל אבני הנגף נעשות חסרות ערך אל מול היעד הנכסף.
יתכן שיהא על הבחור ההופך לחתן לעבוד על עצמו בענין הקימה בבוקר, או על הקפדה בברכות ונט"י, אולי על תשומת לב בתפילות, או לגדור עצמו יותר בשמירת הפה והלשון, כל אחד לפי ענינו. אמנם, אורח חיינו מבוסס על עבודה שאין ממנה חופשות, לא בבחרות, לא בחיי המעשה, ולא בגיל העמידה או הגבורות; ובכל זאת העובדה שבקרוב מאוד מתחילים חיים חדשים ונפתחת הזדמנות להקים מפעל חיים, אמורה להפיח בחתן כח הנעה רציני וסוחף. והמתבונן בכך היטב יוכל לשאוב מהכרה זו הרבה מוטיבציה לערוך שינוי או שמא חידוש - בעצמו, בשאיפותיו ובהרגליו. יש להתייחס לכך ברצינות, כדאי אפילו לנסות להתייעץ עם מחנכים ומורי דרך כיצד לתקן ולשנות דברים שעד כה נזנחו באבק השגרה ולא מספיק דחוף היה לטפל בהם.

אמנם מתנה גדולה ניתנה לחתן לקראת בניית ביתו, והוא יום החופה, יום גדול, שנחשב כיום כיפור עבורו. יום בו נמחלים עוונותיו והוא כתינוק שנולד, חף מכל חטא, מוכשר יותר מכל פעם אחרת בחייו להתחיל במשימה כה חשובה כהקמת בית.
מתנה היא מתנה, ובאמת ראוי לנצלה. תפילות הנאמרות מעומק לב בודאי נשמעות וזוכות למענה בכל עת, ובודאי שיום מיוחד המסוגל ביותר לקבלת התפילות הוא יום שאפשר לפעול בו רבות. ובכל זאת אין די בכך. אין החתן יכול לצאת ידי חובת ההשתדלות והעבודה העצמית רק בתפילה. אינו יכול לבוא ולומר: "אשפוך לפניו שיחי, צרתי לפניו אגיד, תפילתי הנובעת מקירות לבי תעלה מתחת לכסא הכבוד, מידותי תשתפרנה ויוטב לי." רוצה ה' במסירות הנפש שלנו, בנתינת חלבנו ודמנו, בבניה הנובעת מהתגברות ועמל יחד עם הידיעה שה' הוא הנותן את הכוח והוא משלים הבנין וכן, בודאי, בתפילה לכך.
מספרים על אחד הצדיקים הקודמים שסבל רבות מביתו. זוגתו הרבנית ניסתה תמיד להידמות אליו וראתה את עצמה כצדקת ופועלת ישועות בקרב הארץ. "הוכחות" רבות היו לה שתפילותיה בוקעות רקיעים לא פחות מתפילותיו של בעלה הצדיק ואולי גם יותר. ידוע מנהגם של צדיקים, חסידים ואנשי מעשה להכין בעצמם מאכלי שב"ק ע"י עשיית פעולה מסויימה כדא ששנינו: "כי הא דרב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא" (קדושין מ"א ע"א). צדיק זה רגיל היה להיכנס אל המטבח, לפתוח את מכסה הסיר ולתבל במאכלים קצת מלח. באחד ערבי השבתות היתה הרבנית טרודה ולא היה לה פנאי לברור את השעועית למאכל החמין. היא הבינה שבהכניסה קצת תפוחי אדמה ובשר יצאו ידי חובה של אכילת חמין בשבת. הצדיק כשפתח את מכסה הסיר וראה שאין שם שעועית, לא הקפיד ח"ו. הוא לקח בעצמו שעועית, ברר היטב והכניס לסיר. והרבנית לא ידעה מכל זה. בצפרא דשבתא הופתעה לראות שהסיר מלא וגדוש ב"טשולנט", אך רגע אחד אחר כן הבינה מיד כיצד נוצר המאכל: תוצאת תפילותיה הזכות היא! אצה רצה לבעלה ובהתרגשות עצומה שחה לו: "ראה נא ראה את גודל שגב תפילותי! במעלי דשבתא הכנסתי לסיר מים, קצת תפוחי אדמה ומעט בשר, שפכתי כמים לבי נוכח פני ה' ויצא טשולנט". נענה בעלה הצדיק ואמר: "נכון הדבר, התפילות שלך והמעשים טובים שלי, משניהם ביחד נוצר הטשולנט".

התפילות חשובות בכל יום ויום ובפרט ביום החופה. אך לא נשכח שצריך גם מעשים טובים. בלעדיהם, מה תועיל התפילה?

נזכור ובל נשכח שמעשים טובים ללא תפילה ג"כ לא יועילו. אמרו חז"ל (מסכת נדה ע' ע"ב): "שלשה דברי דרך ארץ שאלו אנשי אלכסנדריא את רבי יהושע בן חנניא: מה יעשה אדם ויחכם? אמר להן: יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו. שנאמר, כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. מה יעשה אדם ויתעשר? אמר להן: ירבה בסחורה, וישא ויתן באמונה. אמר לו: הרבה עשו כן ולא הועילו! אלא יבקש רחמים ממי שהעושר שלו, שנאמר, לי הכסף ולי הזהב. מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים? אמר להם? ישא אשה ההוגנת לו ויקדש עצמו וכו'. אמרו: הרבה עשו כן ולא הועילו! אלא, יבקש רחמים ממי שהבנים שלו, שנאמר, הנה נחלת ה' בנים שכר פרי הבטן".

ישפוך כל חתן שיח תפילה ליושב מרומים, ירבה במעשים טובים ויבן לו בית.

לא פשוט הדבר לנסות לשנות הרגלים. הרבה מצורות ההתנהגות שלנו אנו מזהים כתכונות אופי, ורק חלק מהם אכן נובעות מנטיות מולדות. הרבה מאוד באישיותו של אדם הם הרגלים שהתקבעו עד כי נדמה שהם ממש נטיות אופי; גם כאלו ששרשיהם אינם כה עמוקים, ושנרכשו ממש בתקופות האחרונות שלו בישיבה, בכל זאת לא קל הוא להפרד מהם. לעיתים קרובות אחר שמתחיל הבחור לממש החלטה שקיבל על עצמו בתחום זה והוא מתוודע לעוצמת הקושי עולים בו פתאום ספקות: האם בכלל יש צורך להלחם כזו מלחמת חורמה? האם היא נידונה בכלל לאיזושהי הצלחה? מי אמר שבאמת מדובר בענין כה חשוב? אולי במצב הדברים הנתון, במסגרת אישיותו, חבל על הכוחות שהוא 'מבזבז' לשם כך?
אלו ספקות שנדמה כי ההגיון מעלה אותם, אך האמת היא שהן פרותיו של הקושי האמיתי להשתנות, ובמילים אחרות: עצת היצר. והדרך היחידה להתגבר על כל זה היא לדעת בבהירות עד כמה היעד חשוב, ושהדרך הזו אפשרית. לדעת שבדרך שאדם רוצה לילך – מוליכין אותו. משמים מסייעין אותו. אדם שרצונו חזק, יגשים בסיעתא דישמיא את שאיפתו חלף כל המהמורות. המכשולים הן נסיונות, הם בוחנים את רצינות הכוונה ואת עוצמת השאיפה. הם מחשלים, ודווקא ההתמודדות איתם היא זו שתבנה בבחור את השינוי שאליו חפץ להגיע. אבל מהיכן תבוא הנחישות לעמוד בהם? שוב, מן המודעות לגודל ויקר המטרה. מן הבטחון שהוא מוכשר להקמת בית רוחני באמת, מן הידיעה ששליחות זו מוטלת עליו, כן, עליו ממש.
מספרים על גוזל של נשר שגדל בטעות בין התרנגולים. הוא התרגל לקרקע ולא ניסה לפתח מעולם את יכולת התעופה שלו. יום אחד עבר במקום מומחה לעופות וצדה עינו את הגוזל. ביקש לקנות אותו מעם הלולן שהחזיק בו עד כה, ובהביאו אותו לביתו ניסה לעודד אותו לעוף. הנשר סרב לשתף פעולה. "איני יודע לעוף, מעולם לא ניסיתי לעשות כן. אף אחד מידידי לא עשה כן. מה רע לי בדילוג שעל הקרקע?..."
כשראה המומחה שהעידוד אינו נושא פרות לקח את הגוזל אל הגג וזרק  אותו אל האויר. הגוזל פרפר לרגע בבהלה, הניע כנפיו אינסטינקטיבית ו-הופ! התעופף כדרך כל בני מינו.
"הנה, יודע אתה לעוף!" סיכם המומחה בסיפוק. "רק שלא ידעת מזה. כשלא היתה לך ברירה, התברר לך מהו הפוטנציאל הטמון בכך. לא חבל היה אילו היינו מוותרים עליו?..."

בתור יהודים נבראנו מתאימים לדרכה של תורה. הן הסתכל ה' באורייתא וברא עלמא – ההליכה בדרכה של תורה אינה זרה לטבענו הבסיסי. הפוך: אלוקים ברא את האדם ישר. הדרך הישרה היא זו שעימה ירגיש האדם הכי הכי בנוח. כל אותן מידות טובות, אמונה יצוקה, ושמירה מכל חטא הם שמנחילים ליהודי את אושר חייו באמת, את שלוות נפשו, את הרוגע, השמחה והסיפוק הטבעיים שלו. רק מה, הסטרא אחרא נבראה אף היא, ותפקיד לה, והיא זו שמעמידה קירות חוסמים ומעוורים בין אמת זו לבינינו. כשם שהנשר מסוגל לעוף וטוב לו כך, ואך טפשות היא לאפשר לו להתפלש בעפר, כן גם עמנו. החמצה מאין כמותה היא להניח להזדמנויות האמיתיות של החיים לחמוק מבין אצבעותינו ולהמשיך לגרד את הקרקע כשכנפי הרוח נחות בלי שימוש.
יש לדעת כי הדרך להשתנות, להתחדש ולהוסיף מתחילה תמיד בצעדים ראשוניים ופשוטים. כוחו של ההרגל ועוצמתה של ההתמדה העקבית היא זו שתחדיר ותפנים ותקבע בנפש את השינוי. וכדאי להתחיל בו עוד לפני שהוקם הבית, כדי שיהא לברכה על מה לחול. ביום החופה אפשר יהיה להתפלל ולבקש שאכן יובילו המאמצים והשקידה לבניה הרצויה.

<— בחזרה מעלה

הקשר בין בוני הבית – תהליך

בברכה החמישית שבשבע הברכות מברכים בנוסח זה: "שמח תשמח רעים האהובים וגו'".
אפשר לתמוה על צורת ניסוח זו. והרי בכל מצות אהבה מצווים אנו להיות אוהבים ולא אהובים: "ואהבת את ה' אלקיך וגו'", "ואהבת לרעך כמוך וגו'", "ראה חיים עם אשה אשר אהבת וגו'". ואף הוסבר בפרקים הקודמים עד כמה ראוי לכל אחד להתעסק בחובותיו שלו ולא לטפל במילוי החובות על ידי השני. כיצד אם כן רומזת ברכה זו כי עלינו לדאוג להיות אהובים?
בברכה זו ישנה אכן הדרכה כיצד יראו בני הבית את עצמם. התיחסות זו תסייע להם כאשר יעמדו על הפרק התמודדויות שונות שמתרחשות, מצד טבעה של המציאות בין אנשים החיים בשותפות. שהרי החיים מזמנים לאדם לחצים שונים ומתחים. שונים בני אנוש אלו מאלו, התחנכו במשפחות שונות, למדו דברים שונים על החיים והסיקו מסקנות אחרות. השונות עלולה להוליד ציפיות בלב האחד שאינן מתמלאות על ידי השני. עלולים לבוא רוגז ותרעומת, אכזבה וגם כעס.
גם בין חברים לכיתה או חברי חדר בישיבה עלולה השונות להביא לקרע, אך השאלה היא כיצד יש להתיחס אליו.
נתנאל, בחור ישיבה ואפילו חתן, מספר לחברו הקרוב על דבר מה חשוב שקורה בימים אלו במשפחתו. דבר זה אמור להשמר בסוד ונתנאל מזהיר על כך את יעקב. כעבור יומיים התודע נתנאל לכך שסודו דלף. יעקב פלט זאת אגב שיחה עם החברותא שלו. נתנאל כועס, אבל לא רק כועס – גם חש עצמו נפגע. 'כנראה טעות היתה בידי להחשיב את עצמי קרוב ליעקב. אינני חשוב בעיניו כפי שנדמה היה לי. אילו באמת הייתי יקר לו, היה גם סודי יקר בעיניו עד כי טעות כזו לא היתה קורית לו'. תחושה זו מעצימה כמובן את כעסו ומרחיקה אותו מסליחה.
יש כמובן משהו בכך שאילו היה סודו של חברו יקר בעיניו כסודו שלו, לא היתה טעות כזו מתרחשת. נכון, ובכל זאת אי אפשר להסיק מכאן מסקנה כה נמהרת. משום שכנגד אותו משגה מונחות במטען העבר של שני הידידים הרבה מאוד מחוות  ידידות שבהן יש נתינה, דאגה, רצון טוב וחיבה. וכל אותן מחוות לא נעשו בלא כוונה ולא הגיעו כלאחר יד, כי אם מתוך מחשבה וכוונה לשמח וליקר. אם ינסה נתנאל, הוא יזכר, באיזה דחילו ורחימו רקד ידידו ביום בו שב משמחת ארוסיו אל הישיבה, באיזה חום לחץ מנדי את ידו לברכת מזל טוב; כמה טרחה השקיע ברצון לקנות לו מתנה, בבחירתה, בחיפוש אחריה, ובאיזו שמחה אמיתית העניק לו אותה. יזכר בשעות הרבות שישב מנדי בחדרו ולמד שם לעצמו בשני הימים שנתנאל קדח מחום, במאור הפנים של מנדי בכל בוקר כשהם נפגשים. האם גם גילוי הסוד נעשה בכזו התלהבות ורצון? האם היתה למנדי קורת רוח וסיפוק לאחריה בדומה לאלו שקרנו ממנו אחר נתינת המתנה? האם למעשה הרע של מנדי ולמעשיו הטובים יש את אותה עוצמה? לא הוגן הוא לתת משקל כה מכריע לדבר שנעשה אגב טעות כשמנגד קיימים כל כך הרבה טובות שנעשו עם כל הנשמה, במלוא הרצון והכוונה. ואי אפשר בעקבות מכשול להכריז: 'אינני חשוב בעיניו!...'
דומה הדבר לשני דליים של צבע. באחד צבע לבן ובשני שחור. טיפת צבע לבנה כי תיפול אל הדלי השחור תבלע בתוכו כלא היה דבר. טיפת צבע שחורה אשר תצנח אל הדלי הלבן תעכיר מיד את צחותו. נכון הוא שתמיד טיפות צבע שחורות מעכירות לובן, זה טבעו של השחור, שהוא ניכר ברקע לבן, ובכל זאת אל נשכח שמדובר בכל זאת בטיפת צבע אחת. יש לקחת את הענין בפרופורציה ולא להסחף בשל כך להכללות. פגיעה של חבר טוב איננה יכולה להשקל באותן מאזניים שנשקול בהם פגיעה בכוונה תחילה ובזדון של אדם שלא אכפת לו מאיתנו כלל וכלל.
בדומה לזה מספרים על קדוש ישראל רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע, שכשהיה מוזמן להיות סנדק בברית מילה היה מברר אם מוכנה אחרי הברית סעודת מצוה הגונה, והיה מתנה בכך את השתתפותו.
הנשמע כדבר הזה? איך מתאים לאדם גדול כמותו להתעניין בסעודה בכלל, ולרצות שתהיה טובה ועשירה? ובכן, מובן שכמו בכל ענין שעמד מול עיניו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב, גם כאן מונח היה רצון להביא סניגוריא ודברי מליצה על עם ישראל בפני ה'. ואכן, בבואו אל סעודת המצוה בתום המילה היה הצדיק מברדיטשוב מרים את עיניו השמימה, פונה לאבא שבשמים ואומר לו:
"רבונו של עולם, ראה נא את בניך אהוביך החבוקים ודבוקים בך! נפש כי תחטא - תרגיש שלא בטוב, פני החוטא תהיינה נפולות ולבו נוקפו. ברור שבטרם חטאו לא התכונן לכך ודאבה נפשו על שנכשל. אך בקיימו מצוה, ראה נא ראה כמה הכנות עשה! הבט נא איזו סעודה עריבה ועשירה הכין, ככלותו לקיים המצוה. וכל זה כי קשור הוא בך בעבותות אהבה!".
"לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל", אומר הפסוק. וכל זאת למה? משום ש"ה' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו". משום שבעצם ה' אלוקיו עמו. מפני שבאופן כללי ידיד הוא, רוצה לקרב, רוצה לעשות רצון קונו. החטא והאוון הם איזו טעות, חריגה שאינה מראה על הכיוון, על המטרה והיעד. על אוון שכזה אין ה' מביט, אינו רואה ומוכן למחול.
בדרכו של הקב"ה נצעד גם אנו. נשפוט ברחמים את כשלונותיהם של היקרים לנו, ואל נדון אותם ברותחין. נזכור להם את הטובה הרבה שבה הם מקיפים אותנו תמיד, את סלחנותם התמידית, את רצונם הטוב, ונהיה רכים לרצות.
בנין שהולך ונבנה עדיין רחוק מלהיות מושלם ועלולים פה ושם לצוץ בקשרים הנטווים פינות של תרעומת, של אי הבנה, של אכזבה. אבל גם בעיתות אלו יזכרו בני הבית כי הם בבחינת "רעים אהובים". גם ביטויים של כעס ורוגז, אדישות או כל יחס שלילי, מקורם בכשלון רגעי. אין להשליך מהם על היחס הפנימי הכללי. ואין לנטור עליהם טינה. מובן שכדאי להביא כל ענין אל סיומו הטוב בדרכים נאותות, אבל לזכור את אמות המידה; אין זה עימות עם פקיד ממשלתי שאין בליבו כלפיך שום רגש, לא מחלוקת עם אדם שחורש כלפיך רעות ומצפה לנפילתך. כי אם במסגרת של "רעים אהובים".
רש"י מבאר ברכה זו במסכת כתובות ח' ע"א, והנה לשונו הזהב: "ברכה לחתן וכלה שיצליחו בשמחה וטוב לב". אין ספק שזכירת הביאור הזה תתרום רבות לקשר של קיימא שאינו נפרם מכל נפילה קלה.

<— בחזרה מעלה

הקשיים העומדים בפני האברך בבואו להקים בית נאמן לעומת אלו שבדורות הקודמים

החיים היום שונים במאוד מאוד מן החיים של פעם. אנשים חיו אז בעיירות ובכפרים, ושנים רבות לא יצאו מבין שערי המחוז בו גדלו, או אולי יצאו לפעמים באיזה מסלול קבוע מעיירה שלהם לעיר אחרת, אך באופן כללי, היה עולמם מצומצם יותר מבחינת מסגרותיו. מעגל האנשים שהכיר אדם סטנדרטי לא היה רחב כל כך כפי שהוא היום. העיתונים לא הביאו לפתחו חדשות מכל קצוות תבל, ציטוטים מכל קשת האוכלוסיות, הכרויות עם מגוון עצום של אנשים. גם חיי המשפחה שלו הושפעו מכך. אדם חי לפי מה שהכיר מינקותו, במסגרת המשפחתית שהקיפה אותו. מושגיו ינקו מן ה"קלויז" המקומי ומחברת האנשים שסביבו.
היום פני הדברים אחרים. אנשים נחשפים להרבה מאוד פנים, דעות, אורחות חיים והליכות. אפילו אינם מרגישים עד כמה הם מושפעים מכל בדל משפט שקראו, שמעו או ראו בכל מגוון ההזדמנויות הרבות, הנסיעות, הפגישות שחוו. אך הם מפתחים הרבה יותר ציפיות, ומאמצים להם כל מיני גישות שפגשו פה ושם.
הערכים באופן כללי היו פעם הרבה יותר מקודשים. אפילו ערכי מוסר פשוטים כמו הנאמנות לעם, הכבוד למבוגרים, הכל היה הרבה יותר בעל משמעות מוגדרת, ברורה, ובלתי ניתנת לערעור. היום הכל משתדל להיות קליל. אופי השיחות, ההופעה, האיכות של כל דבר שנמכר, היחסים בין איש לרעהו, ובין הדורות. תופעה זו גורמת לכך שגם ההתייחסות אל מושג כה קדוש ויקר כנישואין, מושפעת מן הגישה הכללית. וגם במסגרת זו משתדלים אנשים להתאים את עצמם לקלילות בה "יש להתייחס" לכל דבר בעולמנו ה"מתקדם".
ככל שיורדים הדורות כן נשחקת בעיקר יכולת האנשים להתמודד. אנו אגואיסטים הרבה יותר מכפי שהיו אבותינו, שהורגלו בעבודת כפיים קשה, והצטרכו לעמול על כל דבר שאליו חפצו להגיע בזיעת אפיים. ילד של פעם נאלץ לשמור על זוג מכנסיים אחד מפני הלכלוך עד ליום הכביסה הגדול, ללכת עם טלאים טלאים ולקבל את הזוג הבא רק כשבאמת כלו כל הקיצין. ילד שלנו מתהלך בבגדי נסיך מגיל אפס וכלל אינו יודע את פירוש המילה טלאי. אל בית תלמודו הוא נוסע בהסעה כדי שלא להטריח אותו ואותנו בשביל צעידה של רבע שעה. וממתקים יש לו בכל יום בגלל מבצע אחר. פסיכולוגים עומדים הכן להסביר כל הבעת כעס שלו, ולכוון את הוריו כיצד להתאים את הדרישות לגילו ולאופיו. ואין כאן ביקורת על שאלו פני הדברים, משום שדור דור וצרכיו. לא ניתן להשיב דברים אחורנית, ומן השמים מוליכים כל דור בדרך שלו. ובכל זאת אי אפשר להימנע מן ההשוואה. הנתונים פעם גרמו לכך שאנשים לא ראו בהתמודדות אסון, כפי שהם רואים בה היום. היא היתה חלק בלתי נפרד מכל מערכת בחייהם. ובבואם להקים בית, לא סברו כי כאן יראו פני הדברים אחרת. לעומת זאת, ניצבים צעירים בני דור התפנוקים שלנו נבוכים, בבואם להתעמת עם הקמת מערכת אמיתית, שאמורה להיות יצוקה מבפנים, ומחויבת בהתמודדות אישית שאין להתחמק ממנה. כאן הם לא יוכלו לרכוש את החומרים מוכנים מן המרכול הקרוב, לשפוך מעט מים חמים וליהנות מן התוצאה... כביכול, מתברר פתאום שלא יהא מנוס מלהשקיע, ולא רק להשקיע, כי אם גם להיות סבלניים יחס להשקעה.
דור של אינסטנט. מאתמול להיום? מהיום להיום? לא, מהרגע להרגע! זו אבקת הדייסה-בין רגע שעימה מתחיל התינוק את חייו, זה שקיות הפירה והמרק שמוכנים עבורו בתוך שניות אחדות בניעור של גרגרים במים חמים. המיקרוגל שמחמם עבורו כל דבר קפוא שפעם דרש הרבה התעסקות. המייבש שחוסך לו את עבודתה האיטית של השמש. הפתילות המוכנות עבור האברך הצעיר שאינו נדרש כלל לגלגל כמו פעם חתיכות של צמר גפן בעדינות ובזהירות. הטלפון הנייח והנייד, הפקס. כל אלו מקבעים בתוכנו את ההרגל לצפות שכל דבר שאנו רוצים בו יגיע מייד ובהשקעה מועטת.
הסבלנות נשחקה נשחקה. היום אם נרצה לאכול לא ניאלץ להמתין שעתיים עד שהארוחה תתבשל, רק שתי דקות עד שהקוסקוס מתוך השקית המוכנה יתרכך. מתי היינו סבלנים יותר, במשך השעתיים של פעם, או בשתי הדקות של היום? כמה קשה עלינו לחכות שתי דקות! מציצים בשעון בכל כמה רגעים לראות אם חלף כבר הזמן שעלינו להמתין, ובסוף עוד מוציאים לפני הזמן ואוכלים כ"מאכל בן דרוסאי"...
מסופר שכאשר המציאו את מסילת הברזל אחזה ההתרגשות בלב כל האוכלוסיה ובפרט חסידים שהיו נעים גם נדים לחצרות רבותיהם תמידין כסדרן. הרה"ק קדוש ישראל מרוז'ין זי"ע שאל את חסידיו על פשר התרגשותם הגדולה. ספרו הללו על ההמצאה החדשה שבאה לעולם וכי במקום להטלטל בדרכים ימים גם שבועות אזי תוך כמה שעות יגיעו לרוזי'ן. נענה הרה"ק רבי ישראל זי"ע והגיב: "וואס איז די ייאגע?"  (מה החפזון?...)
מספרים שבעת שמוע הרה"ק מהרי"ד מבעלזא זי"ע על המצאת הרכבים ובראותו את ההתרגשות שאחזה בלבות אנשי שלומו, היתה דעתו שלו שונה. הוא הפטיר ואמר: "עוד כלי משחית חדש בעולמנו..."
ככל שהטכנולוגיה המתקדמת מועילה לנו ומקצרת לנו את הזמן, רבים חללים הפילה ר"ל. לא באנו בזה להאט את התקדמותה ולא להטיף שלא להשתמש בה, אך שומה עלינו לדעת את נזקיה ולחזק בתוכנו את הכלים להתמודד עימם. לפתח בנו סבלנות למרות קוצר הרוח שפועם בקצב החיים המטורף, להיות נכונים להשקיע ולהתמודד, על אף שלא ממש הורגלנו בכך, ולייקר בתוכנו את ערכי הרוח למרות הפיחות הרב שחל בהם בהתייחסות הכללית.
מוחנו עמוס לעייפה באלפי מטלות הנובעות מהתפתחות הטכנולוגיה בעולם. כמה שנעשו הדברים פשוטים יותר, כביכול, הם גם נעשו מסובכים יותר, מלאי פרטים וקשרי קשרים, עד שלפעמים נדמה כי החיים הם מרוץ בלתי פוסק. חידה: מה קשה יותר להרים; קילוגרם של ברזל או קילוגרם של נוצות? 'אותו דבר', ישלוף במחשבה ראשונה מי שישלוף, 'והרי שניהם שוקלים בסופו של דבר אותו משקל'. אך לא, במחשבה שניה: הרבה יותר קל להרים קילו ברזל מקילו נוצות משום שבנפח תופשות הנוצות הרבה מאוד מקום וקשה יותר לידיים המנסות להרים להשתלט על זה.
נדמה שזה ההבדל בין החיים של פעם להיום. היום עלינו להרים קילו נוצות; מלא מלא פרטים קטנים וגדולים שאולי שוקלים בסופו של דבר אותו דבר, אבל מטשטשים את מוחנו במעיינים הרבים שהם דורשים מאיתנו.
ובתוך כל זה עלינו לזכור ולשוות לנגדנו כל הזמן את מה שחשוב באמת. לדעת שאין תחליף להשקעה אמיתית בקשר הנכון בבית היהודי. ואין דבר יקר וחשוב ממנה.

יסודות הבית

זה לא מכבר שמעתי שיחה בין שני אחים העומדים כל אחד מצידו האחר של הנישואין. האחד התחתן זה לא מכבר והשני  - מאורס ועתיד להתחתן בקרוב. "מאוד מאוד חשוב להשתית את הבית על יסודות חזקים ואיתנים בדרך רבותינו הקדושים," אמר האח הגדול לקטן ממנו. "שמע לי, בשנה הראשונה , אז מניחים את היסודות לכל החיים, וחייבים לעשות זאת בתבונה!"
נו, נו, דברים כדרבנות. "מה פרוש להניח את היסודות בתבונה? למה הנך מתכוון?" התערבתי אני.
"יסודות איתנים!" חזר האברך על שלו, והתקשה, כפי הנראה, להסביר את דבריו.
אכן, דברי אמת. כמו בכל בניה שהיא, יש ליסודות חשיבות מכריעה ביחס לטיבו ואיכותו של הבית. וכמו כן באמת מציבים אותם בני הזוג בשנה או בשנים הראשונות של חייהם המשותפים, ועליהם יושתתו אחר כך, בלי לשים לב אפילו, כל אורחות הבית. אבל מהם היסודות הללו?

בכתובים נמצאת רות הפונה אל בועז בדבר הקמת בית נאמן בלשון זו: "אנכי רות אמתך, ופרשת כנפיך על אמתך כי גואל אתה" (רות ג', ט').
ביטוי דומה שנינו בגמרא בענין האדון שייעד את אמתו העבריה, אותה אסור עליו למכור, וכך לשונה: "כיון שפירש טליתו עליה שוב אינו רשאי למכרה" (קדושין י"א ע"א). בלשון התורה והכתובים נמצא  ביטוי שמשמעותו הוא מתן חסות ומשענת בהקשר לבניית הבית.. משמע, תפקידו של בונה הבית להעניק תחושה של בטחון ורגיעה. להיות חזק עבור בני הבית.
אולי יהיו אנשים שהמילה חזק תזכיר להם קול דפיקה של אגרוף על השולחן או לפחות הרמת הקול בדרישה בלתי מתפשרת. אבל זו למען האמת אינה משמעות המילה חוזק. מי שחזק באמת אינו זקוק לרעמים בשביל לחפות על חולשה. עצבים חלשים, סף תסכול נמוך מידי, חוסר יכולת לשאת מצב של עומס, התנגשות או התנגדות אין ביניהם ובין החוזק מאום. אנשים שהרבו להשתמש בהרמת קול או דפיקה על השולחן, זכו לכך שילדיהם אימצו את השיטות הללו הלאה, בין אחים וחברים, ולא למדו מעולם איך מתמודדים בדרכים נאותות עם המהמורות.
ובכל זאת, מהו אם כן החוזק? כיצד יהוה אדם משענת איתנה וישרה את אותו רוגע ובטחון אידיאליים?
אפשר אולי לרכז את התכונות הדרושות לכך בשני מישורים עיקריים. אנושיות ואידישקייט.

יש להבין כי בית ראוי לו להיות מושתת על הערכה הדדית בין בני הזוג. זקוק האיש להערכת זוגתו, וזקוקה היא להרגיש כי יש את מי להעריך. אין האיש יכול לצפות לאלף- בית הזה אם לא יהא ראוי לו. עקרת הבית היא זו שתטפל בצדדים הגשמיים של הבית, בטיפוחו ובסדריו. האיש יהא זה שישקה אותו ברוחניות ויצוק לתוכו את התוכן האמיתי שלשמו הוקם. ה"עזר כנגדו" רוצה להרגיש שהיא משקיעה בכלי שתהא לו משמעות. היא טורחת ועמלה, את כל יומה ולילה, מרצה וכשרונותיה היא רותמת למען זאת. אבל כל אלו יהיו חסרי תוחלת וסיפוק אם תרגיש שהתוכן מצוי בידיים שאינן אמונות, בידי אדם שאינו ראוי ליצוק שום תוכן, שאינו מקדיש לכך כוחות, שמתעצל לעשות את חלקו.
איך היית מרגיש לו היית מתוודע לכך שהרעיה אינה מקפידה כל כך על דבר אלמנטארי כנטילת ידיים לפני ארוחה? אותה דמות שאמורה לחנך את הילדים שיזכה אתכם ה' בם. כן, כך מרגישה גם היא כאשר היא מבחינה בזלזול מצידך בשמירת הלשון, בהדלקת נרות של שב"ק, בזמני תפילה, בציות לדברי חכמים ובכיבוד הורים.
ילדים מרשים לעצמם לפעמים להתייחס אל ערכים חשובים ומקודשים שלא ביחס המתאים, וזה אולי מתוך הרגשה שיהיה מי שימחה על כך. אבל האדם הבוגר שמתכונן לבנות ולהקים בית כבר אינו יכול להרשות לעצמו זלזול בכל אותם יסודות חשובים של החיים ושל הבית, התבדחויות וקלות דעת חס ושלום. כאן לא יהיה מי שימחה בעדו ויתקן את המעוות. הוא הראש והראשון לכך, הוא האחראי על דמותו המתעצבת של הבית. ברכות, דבור נקי, דעת תורה, הכשרים, חומר קריאה נקי, חומר שמיעה נקי, לימוד, נט"י, ק"ש, שולחן שב"ק (שיהיה מעניין ומרתק), תפילות.
יחס של רצינות וכובד ראש לכל הללו נותן הרגשה שהבית, עבורו טורחים כל כך, הוא בעל משמעות, שהרוחניות של הבית נמצאת בידיים טובות, שהשאיפות והאידיאלים יתגשמו. גם אישה שתחוש התנגדות לכמה מאורחותיו של בעלה, ותתקשה להשלים עם כל מיני ויתורים שיידרשו ממנה, תהיה גאה בבעל אשר יתייחס אל מטלת הקמת הבית ברצינות, ותיאות לבוא לקראתו עד כמה שתוכל.

הבעל זקוק לכלי, והוא צריך אותו שלם, מאורגן, צמא ורוצה לקבל. בתנאים של התחלה חדשה יש רצון טוב מצד שני הצדדים למלא כל אחד את חלקו. אבל אם יחמיץ הבעל את הערכתה של רעייתו, אם יתן לה להבין שאת חלקו שלו לא ברור שיתן, כי אז קשה יהיה לתקן זאת.

התחלה חדשה היא מתנה שאין כמותה. יכול להיות בחור שהינו טוב בבסיסו, אך בינוני ומטה במציאות. בחור שנמצא בישיבה אך אינו נמנה בעצם עם חובשי ספסליה. במרוצת שנותיו בישיבה כמעט שלא ראה את החמה בצד מזרח כי היה עולה על יצועו בשעות הקטנות של הלילה שעברו עליו בביטול הזמן. את תפילת השחר היה עורך בשעת הנץ (נאך צוועלעף) וכל יומו עבר עליו בשעמום ובביטול הזמן. הוא היה מקיים תמידין כסדרן את הפסוק: "בבוקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר". ביום מן הימים התגבשה החלטה בתוכו ליטוש דרך נלוזה זו ולשוב אל ה' בכל לבו. הוא קיבל עליו בכל מיני קבלות שיתן שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו בשעה שתלמידי הישיבה נכנסים לחדר משכבם לאחר קריאת שמע בכוונה, יתגבר כארי בבוקר לעבודת בוראו, ילך לבית הטבילה לפני התפילה, יטבול יעלה ויסתפג, ילמד לפני תפילת שחרית, ישפוך צקון לחשו לפני אביו שבשמים ברוב עם הדרת מלך עם כל תלמידי הישיבה, יסעד את לבו בפת שחרית, ישקוד על תלמודו. בקיצור: אוויילער בחור. החלטה זו טובה היא עד למאד. ברם, שני אבני נגף עומדות בדרכו: א. הקושי להתרגל לדרכו החדשה. ב. ההתמודדות כנגד חבריו שיתקשו להתרגל למעמדו החדש וסביר מאד שיהיו אלו אשר יקניטוהו וישימוהו ללעג ולקלס. לישנא אחרינא עדיפא: המכשול השני קשה מן הראשון. מה יעשה אותו בחור? כיצד יעמוד בפני שני נסיונות כה קשים? יתכן, שהיה מי שהיה מייעץ לו: "עבור לישיבה אחרת!" שם אין מכירים אותו ואין לו את התוית של "ליידיג גייער". יבוא נא הבחור לישיבה החדשה, יחל לצעוד בדרך החדשה, רעיו החדשים יכירוהו כבחור מן השורה או יותר מכן. מכאן הדרך סלולה לעלות במעלות העולה בית א-ל. התחלה חדשה היא נקודת זינוק נפלאה. וגלום בה פוטנציאל אדיר שאם רק יש את רצון והשכל להגשימו כי אז אפשר להגיע רחוק בעזרת ה'.

ידע החתן שעם נישואיו מזדמנת לו הזדמנות פז. הוא מתחיל עתה חיים חדשים. יש לו את כל האפשרות להשתנות, להבנות מחדש, להקים בית כפי שאיפותיו. להיפרד מתוויות שדבקו בו ומהרגלים לא בריאים שדבק בהם. לבצע את כל התוכניות שהשגרה כיסתה אותם באבק, להיות סוף סוף לאיש שבאמת רצה להיות ובקיצור, לסלול לו דרך חדשה וטובה ולזכות להערכה ולהערצה.

התורה הגדירה לאיש וגם לאשה את תפקידיו ומעמדו בבית. על האישה לכבד את בעלה ולעשות את רצונו. התורה דורשת מכולנו לאהוב איש את רעהו גם כאשר הזולת מתנהג בדרך נוחה ובלתי מתחשבת, ולחנך את ילדינו גם כאשר הם מקשים עלינו בכך. בדומה לכך התורה אינה מעמידה תנאים ואינה מתירה לאישה לכבד רק את הבעל שיהא ראוי להערצתה, אלא בכל מקרה. ואכן  מתאמצות נשים כשרות ורוצות למלא את תפקידן כפי דרישתה של התורה. אבל מובן שעל הבעל להשתדל שלא להעמיד את רעייתו בנסיון לגמרי לא קל – להעריך אדם שאין על מה להעריכו, לכבד איש שאינו מכבד את עצמו.
איך היית אתה עצמך מתייחס לאדם שמילתו אינה מילה? למי שהוכיח שאי אפשר לסמוך עליו בקשר לזמנים ולמטלות שהבטיח לקחת על עצמו? לאדם שמניח לעצמו להגרר עם החיים בלי שום תוכנית ויוזמה משל עצמו? לאדם שמתעקש על שלו באופן עקבי וחסר הגיון? איך היית מרגיש כלפי מי שהופעתו מזולזלת? האם תצפה ממנה להרגיש מה שאתה עצמך אינך מסוגל לו?
אולי עד כה הניח הבחור לעצמו לפעמים להשתרך אחר הימים כילד או כנער, אבל עכשיו, כשהוא עומד לשאת בתפקיד של ראש משפחה, עליו להיות האדם שאליו ישאו עיניים בבית. וכל אותם תכונות של אדם בוגר נדרשות לשם כך:
אחריות, אימון, אמת, בטחון עצמי, יוזמה, גמישות (לא ותרנות), דואג, הארת פנים, הופעה, היגיינה, הענקת מחמאות, הערכה, הקשבה, זריזות, עצה, כנות, כושר החלטה, מסירות, משמעת עצמית, סבלנות, סדר יום, עול כספים, עירנות, עמידה בקשיים, שמירת הזמנים, תשומת לב.
מובן שכל אחד מאיתנו חזק באופן טבעי בחלק מן הדברים וחלש באחרים, ובכל זאת יש להתאמץ, להבין עד כמה הדברים חשובים, ולראות את המעמד החדש באור של תפקיד. לעיתים מועילה ראיית התפקיד באורו הנכון למסוך בכל האישיות את הכוחות לעמוד בו בדרך הנכונה והמתאימה. ללכת לקראתו עם התכוננות נאותה, עם תוכנית ורצון חזק ליישמה בעזרת ה'.

<— בחזרה מעלה

הנתינה בבנית בית

בשמחה גדולה ניגשים ההורים לחגוג את יום בר המצווה של בנם. יום גדול הוא, יום בו ימלאו לו שלוש עשרה שנים והוא ישא סוף סוף בנועם עול מצוות. עד כה חונך והורגל במצוות, ועתה, ביודעו את אשר לפניו, הוא יקיים אותם מתוך חיוב אמיתי.
גם חתן בר המצוה גופא גוברת התרגשותו ביומו הגדול. וכי מילתא זוטרתא היא להקרא בשם: "גדול"? עד עתה לא היה מחוייב במצוות מדאורייתא והרבה מהן - נבצר בעדו לקיימן. לדוגמא: מצוות הנחת תפילין שעל ידה מורים על יחודו ואחדותו יתברך שמו בעולם. לא בכדי מרבים לדבר על מצוה זו שה"גדול" מתחיל לקיימה. רובן ככולן של הדרשות היוצאות מפורשות מפי ה"גדול" בעת סעודת המצוה - המוטיב המרכזי בהן הוא, תפילין.
ומזדקרת לה השאלה: הלא מצוות נישואין גדולה היא עד למאד, ע"י קיומה חדל להיות "פלגא דגופא" ונכנס לתחום "אדם". מדוע דוחים קיום מצווה זו עד שיעברו מספר שנים לאחר היותו גדול? מה ערכו של גדול אם הוא רק פלגא? מאין ההיתר לדחות מצווה רבה זו?

אלא כל מצווה ומצווה שאדם מקיים צריך שיחולו בה תנאי קיום. לדוגמא, אדם שהוא חולה מעיים ר"ל, לא רק שאינו מחויב להניח תפילין, אסור לו לקיים מצווה זו. הוא מצד עצמו חייב להניח תפילין אך מצבו הבריאותי אוסר זאת עד שימצא מזור למחלתו. כך גם מצוות "ועיניתם את נפשותיכם שמקיים כל יהודי בדחילו ורחימו ביום הקדוש, צום העשור, האדם אשר אינו בקו הבריאות ורופאו אוסר עליו לצום, אזי, אותה תוה"ק שהורתה לנו ציווי הצום, היא היא מורה לנו "ונשמרתם מאד לנפשותיכם".
גם הנער בן השלוש עשרה והארבע עשרה, שאמנם הינו "גדול", עדיין אינו מתאים מצד התנאים המחויבים למצות נישואין.
הנער עדיין אינו בשל לאותה מידה נדרשת שהיא בסיס לחיי הנישואין – וזו מידת הנתינה.
נאמר בתוה"ק: "וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" (בראשית ו', ה')
כשאתה מתבונן בתינוק קטן  ורך, שכולו טוהר, אתה תוהה על פשר וכוונת הדברים. איך אפשר לומר עליו שהוא רע? האם באמת האדם מטבעו הוא רע?
כוונת הדברים אכן איננה לרוע ורשעות אלא לעובדת היותו של התינוק "נוטל" לחלוטין. העולם אינו מעניין אותו כלל, יתהפכו שמים וארץ, ימוטו כל מוסדות תבל והוא את שלו יקבל. רעב הוא עתה; האמא עייפה? מה זה אמא? מה פירוש עייפה? גם כשהוא כבר מכיר את אמא ושמח לקראתה עדיין אין עייפותה מטרידה אותו בכהוא זה. כל העולם שייך הוא לו, הכל נועד לשרת אותו. כל דבר שיקלע לטווח המגע שלו מיועד בכדי להנות אותו. גם כשלא חסר לא מאום והוא רואה שאחיו מחזיק בידו ממתק או שעשוע, מיד יבכה מרה וידרוש אותו כי הכל מגיע לו. הוא אינו מכיר כלל את מהותה של הנתינה. תפקידם של ההורים להתחיל להרגיל אותו אט אט, לפי הקצב המתאים לו, לתת משלו ולהכיר את טעמה של הנתינה. להבין שאף היא מסוגלת להעניק לו סיפוק ותחושה מתוקה. ככל שאדם מתבגר יותר, יש בכוחו להתרגל ולהפנים את היכולת הזו עד כי נעשה בשל לכך במידה כזו שזו שאיפתו העיקרית, והיא זו הנותנת לו את סיפוקו.

דרכו של הטוב להיטיב. המורגל לקבל ולא לתת לא יכונה בשם: "טוב". אין הכוונה במילים: "רק רע כל היום" שח"ו שואף להרע לאחרים, המשמעות היא: שאיפתו לקבל ולא לתת.

אמנם נכון הדבר שבהגיע הילד לגיל שלש עשרה הוא מחויב בכל המצוות שבתורה, אך כל זמן שאינו שלם במידה זו, עדיין אינו ראוי לבנות בית נאמן בישראל משום שזוהי אבן בסיס להקמת בית משותף לשני אנשים. "לא טוב היות האדם לבדו", אדם בטרם בנותו את ביתו לא ראוי להקרא בשם "טוב". אימתי יהא ראוי לתואר זה? "אעשה לו עזר כנגדו".

 

מהי הנתינה?

איתא במס' שבת שלפני מתן תורה  שאל ה' את אומות העולם אם ברצונם לקבל את התורה. כידוע ניסו העמים לברר על טיבה בכדי לדעת האם כדאית להם "סחורה" זו.  לעם האמון על הרצח אמר ה' שבתורה כתוב "לא תרצח", לאלו שחיו על הגזל אמר "לא תגנוב" וכיו"ב. כל האומות הביעו את סירובם מיידית.  כלל ישראל לא בררו דבר, נענו ואמרו "נעשה ונשמע". תשובה זו גרמה להתרגשות רבה בפמליא של מעלה ויצאה בת קול ואמרה: "מי גילה רז זה לבני לשון שמלאכי השרת משתמשין בו". ירדו מלאכי רום וכתרו לכל אחד ואחד מישראל שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע.

גמרא זו טעונה עיון: נתאר לעצמנו שנערך משאל בביהכ"נ של עשרים מתפללים על קביעת זמן התפילה בשבת בבוקר. האחד יאמר בשעה עשר, השני יחווה דעתו לשעת הנץ, השלישי יטען שבשבת ראוי להתפלל בשעה תשע, וכך כל אחד ואחד יגלה דעתו בזמן הנוח והרצוי לו. מתי יתפללו? וכי אפשר להניח לקהל כה גדול להחליט החלטה כזו ביחד? והרי ברור שכל אחד ימשוך לכיוון הנוח לו. לשם כך בוחרים גבאי שישמע את כלל הדעות, ישקול ויחליט.
כיצד מחוקקים את חוקי המדינות? יושבת קבוצת שרים נבחרים ומחוקקים חוקים באופן שיהיה מקסימום טוב למקסימום אנשים. לרצות את כולם הרי לא יתכן, אך לפחות שהרוב יהיו מרוצים. כל שר משתדל מאוד לרצות את לב שולחיו, את רובם, בכל אופן. מדוע? משום שהוא אוהב את הקהל שלו? נו! הוא מעוניין לשבת על כסאו כמה שיותר שנים, ולשם כך הוא נלחם עבור הרעיונות, שנדמה לו שהולמים את הקהל שבחר בו. החוקים נבדקים האם ישאו חן ויתקבלו על לב הציבור ואם ירצו את ליבות הבוחרים. לא יפלא איפוא שבכל אופני השלטון, שלטון תיאוקרטי, מלוכני, קיסרי, סוציאליסטי או דמוקרטי, ישנם צבורים שונים ואף נרחבים אשר אינם מרוצים ואף סובלים מצורת השלטון המתנהל במדינתם.
מדוע? כי  בראש מעיניהם של ראשי השלטון לא עומד האזרח הקטן, אין בהם רצון אמיתי לתת לעם ולמדינה, הם חושבים רק על טובתם האישית ומטרתם האמיתית היא להגדיל את כוחם ועוצמתם.
תורתנו הקדושה מצווה אותנו על אהבת ה': "ואהבת את ה' אלוקיך וגו'" (דברים ו', ה'), כיצד נקיימה? עוד ציותה: "ואהבת לרעך כמוך וגו'", האיך נבצע משימה זו? שלמה המלך, החכם מכל אדם אמר: "ראה חיים עם האשה אשר אהבת וגו'", באיזה אופן?
מספרים שאחד הצדיקים אמר שלמד קיום מצוות אהבת רעים משיחתם של שני ערלים. "אני אוהבך!" אמר האחד לחברו. "יפה," אמר השני, "התדע לציין מה חסר לי?"
"ומאין אדע זאת?" תמה החבר האוהב.
"אם אינך יודע מה חסר לי, סימן הוא שאינך אוהבני!". קבע הערל השני.
ואיך באמת שייכת הידיעה על החסר לזולת לאהבתו?
אלא שאהבה נקנית רק בריבוי הנתינה. וכל שנותנים יותר ללא ציפיה לקבלת תמורה כך נקשר הנותן אל המקבל יותר ויותר, מכיר אותה ויודע את מרת נפשו, דאגותיו ומה שחסר לו גם ללא שיצטרך למילים מפורשות. ראו נא ראו והבחינו בין הקשר להורים לילדיהם לבין הילדים להורים. ההורים מעניקים בלי ציפיה לתמורה, הילדים מקבלים ומקבלים. ושרשרת זו ממשיכה הלאה בלי שתהא הדדית לחלוטין. הילדים גדלים ומעניקים בעיקר לילדיהם שלהם. אומרים בעולם, אב אחד יכול לפרנס עשרה בנים, אבל עשרה בנים אינם מצליחים לפרנס אבא אחד. כמה זה מדהים, אותם ילדים שגדלו מתקשים לטפל בהוריהם שכה הרבה חבים הם להם, בעוד שלילדיהם הם מתמסרים בלי שום מעצור. איך זה? משום שלילדיהם הם מעניקים ללא הרף; הנתינה הזו יוצרת קשר עמוק, עמוק עוד יותר מן הקשר שנוצר בליבם מן הקבלה שקבלו מן ההורים! אדם אשר ישכיל בימי נעוריו להעניק גם להוריו מבלי לצפות ולדרוש מהם תמורה, יוכל בהמשך חייו להמשיך ולהעניק להם ולהרגיש אליהם קשר אמיתי ועמוק, בניגוד לאלה הנוהגים לדרוש מהוריהם כשהם מרגישים שההורים חייבים להם והם עצמם לא מעניקים מעצמם מאומה ועוד מוסיפים להתלונן הלוך והתלונן שלא מקבלים כלום או שאחיהם ואחיותיהם מקבלים יותר מהם, אזי גם אם יקבלו הרבה, ירגישו חסר ולא יבנו קשר אמיתי עם הוריהם ואם יארע ח"ו שהוריהם יזדקקו לעזרתם אזי ימצאו ק"נ טעמים ותירוצים שנבצר מהם להגיש את העזרה המתבקשת.
לפעמים אפשר להתפעל מן הקשר המיוחד שנרקם בליבם של ההורים כלפי אחד מילדיהם שעבר חיים קשים משל אחיו. ילד חריג, או נכה, שנזקק להם באופן מיוחד וקיבל מהם יותר מכפי שקבלו כולם מטבע הדברים. אמנם אין להפלות בין ילד לילד, אבל ברור שהמציאות מכריחה לפעמים להתמסר לילדים אלו יותר מלאחיהם הבריאים. ואם היינו מצפים שהטרחה והקושי הכרוכים בגידולם של ילדים אלו יעיבו על הקשר שחשים אליהם ההורים, מתברר שלהיפך, ההתמסרות מולידה אהבה חזקה יותר, קשר קרוב יותר. זהו טבעה של הנתינה.
אלקנה בא בשליחות ה' אל עלי הכהן לבשר לו על ענשם של בניו  "וכל מרבית ביתך ימותו אנשים" ומסבירים המפרשים שהם יגדלו ויהיו אנשים ואז ימותו. לא עכשיו, לא מיד, רק בהמשך. משום שככל שנותנים יותר ומתקשרים יותר לאנשים כן גדול יותר הצער בפרידה מהם.
כאשר יקיים אדם מצוות השי"ת שלא על מנת לקבל פרס אזי יזכה לקיים את הציווי: "ואהבת את ה' אלוקיך" כי יהיה קשור בעבותות אהבה להשי"ת. מי שיתן לחברו את הדרוש לו בסבר פנים יפות אזי יזכה לקיים מצוות "ואהבת לרעך כמוך" והוא הדין גם בנתינה אמיתית לעזר כנגדו.
מלמדת אותנו התוה"ק: "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וגו'": תיבת "ויאהבה" מופיעה לאחר "ותהי לו לאשה", בניגוד לאלו הסוברים שהסדר הפוך, ללמדנו שדוקא לאחר בניית הבית, ככל שמרבה בונה הבית לתת, כן מרבה לחשוב להטיב לביתו והרצון להעניק יגדל, ואו אז תתחזק האהבה ותתעצם ויבנה בית נאמן בישראל לתפארה.

<— בחזרה מעלה

הנתינה המקשרת

התנאי בנתינה הוא: ללא ציפיה לקבלת תמורה. כאשר הנותן יצפה לכך, אזי גם אם נתינתו תגדל לאין ערוך לא תניב שום פרי באילן האהבה והקשר. כך נהגו המלכים והקיסרים, כך בעצם חשבו ראשי הסוציאליזם והקומוניזם, כך דאגו לעצמם, ורק לעצמם, הוגי הדמוקרטיה. הרווח האישי הוא שהוביל במודע ובתת מודע את מחוקקי החוקים ומתווי המדיניות. אין אמת של ממש בכל אלו. ומשום כך לא נותנים האזרחים אמון במנהיגיהם לעולם. גם חוקים אנושיים ומובנים כביכול מאליהם, הגיעו אל הרגע שבו התברר  שהאמת שלהם איננה ברורה בעצם משום שנחקקו בידי בשר ודם. למשל איסור רצח שהכל יסכימו איתו בעקרון. אך כיצד ננהג בזקן בן יותר ממאה החי במצב סיעודי וסנילי, רבים יסוריו ורבות ההוצאות והטרחה הכרוכה בו? מי יכריע? זה שמתמודד עם הקושי בטיפול בזקן? השר שרוצה להפגין רחמים? זה השקול, או זה הרגשן?
לא כן, להבדיל, חוקי תוה"ק, פיקודי ה' ישרים משמחי לב, שנחקקו תחת כסא הכבוד.  אין אנו מקיימים אותם משום שכדאי לנו לקיימם, היות שמשתלם לנו כך, או מפני שכך אנו מבינים שיש לנהוג. ואין ספק שנקיים גם מצוות שלא נראה בקיומם שום רווח. מהותם של התורה והמצוות הוא הקשר שהן יוצרות בין הקב"ה לישראל והקשר הזה נוצר בציות ללא אינטרסים, בנכונות לתת בלי להרוויח מכך, בלי חשבונות. מי גילה רז זה לעם ישראל? יכולים היו לעשות שיקול דעת כפי שערכו האומות, יכולים היו לנסות לבדוק אם מתאים להם או לא כל הענין הזה לפרטיו, יכולים היו להביע כל אחד את דעתו האישית בקשר לכדאיותה של המתנה העומדת להינתן להם. אבל לא. הם ידעו את הרז הזה, שכאן אין מדובר בענינים שכדאיות קשורה אליהם. אלא בקשר שאמור להירקם בינם ובין רבון עולם, הבוחר בעמו ישראל באהבה. קשר שרק נתינה בלי מיצרים שייכת אליו.

מספרים שבשנה אחת לפני ליל הסדר כשעמך ישראל הסבו לשולחן איש איש ובני ביתו והיו מספרים ביציאת מצרים. ביקש הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל מהמשמש בקודש שיואיל נא ללכת ליהודי אחד מבני העיר, שלא הצטיין ביראת שמים בלשון המעטה, ושיבקש ממנו כזית חמץ. המשב"ק נדהם למשמע בקשה זו, אך הרה"ק זרזו למלא את מבוקשו. הגבאי הנאמן חש למלא את שליחותו, נקש על דלת ביתו של אותו יהודי ומסר את בקשתו של הרב. בעה"ב ממש נפגע: " האינך בוש? וכי אינני יהודי? הלא ליל פסח עתה, ואני, כמו כל היהודים, ניקיתי את הבית ובערתי כל פרור של חמץ. כיצד אספק לך כזית חמץ?" בכעסו הרב הניף ידו על המשמש, ואילולא הרים זה את רגליו ונס משם היה מושלך משם בשן ועין.
כעבור דקות מספר נקרא המשב"ק שנית והתבקש לגשת בשנית אל אותו ברנש ולבקש הפעם בקבוק משקה, מן הסוג שחוקי הממשלה אוסרים להחזיק. אנשים החזיקו בקבוקים כאלו בחשאי, לאחר שקנו אותה בשוק השחור מידי מבריחים במחיר מפולפל. אך אוי היה לו לאיש שייתפס בידי אנשי החוק וברשותו אחד מבקבוקים אלו. שליח הצדיק צעד שוב לביתו של אותו אדם וארכובותיו דא לדא נקשן. מה פשר השליחויות הללו? ואיך יתיחס אליו בעל הבית עכשיו, אם כך כעס עליו כשנחשד בהחזקת חמץ. אכן היו פניו של האיש כעוסות כאשר פתח את הדלת למשמש: "שוב באת לבקש חמץ?" "לא !" השיב הגבאי וסיפר מה מבקש הרבי כעת. "אהה," אמר האיש, "זה כבר עניין אחר. המתן רגע אחד". הוא נכנס אל אחד החדרים היותר פנימיים וחזר משם עם הבקבוק המבוקש, עטוף כדבעי, מוצנע ומחופש. המשב"ק הנדהם שב לבית רבו  ומסר לו את מבוקשו.
"אוי, רבונו של עולם!" אמר הרה"ק רבי לוי יצחק זצ"ל בהרימו עיניו כלפי מעלה "ראה נא ראה את בניך האהובים! אסרת לאכול חמץ בפסח, לא הפקדת אף אדם שיהא ממונה על החוק ויכפה את האיסור. שום בית כלא בעולם הזה אינו ממתין לאדם שיעבור עליו. ובכל זאת לא נצליח למצוא באף בית יהודי, יהא אפילו פושר, כזית  חמץ בפסח. ואין זה מפני שאנשים נוהגים לציית לכל חוק. הנה, עובדה היא. המשקה אשר בידי נאסר ע"י השלטונות באיסור חמור, ועונש מרתיע הוכרז על האיש אשר ייתפס מחזיק בו, ואף על פי כן - את המשקה יחזיקו ואילו החמץ שאסרת מבוער כבר מערב פסח!!". הנה כאן תורף ההבדל בין חוקי בשר ודם, שאין לגביהם שום תחושה של קשר באמת, וגם אלו שמקפידים עליהם - לעולם לא ימסרו את נפשם עבורם. ולעומתם חוקי התורה הקדושה, שהקשר עליהם מוטמע בדמם ובעצמותיהם של ישראל, קשר שנוצר מקיום ללא תנאים וללא חשבונות של כדאיות.
וכי יוכל זר להבין את פשרה של השמחה המקפיצה את הרגליים בהקפות של שמחת תורה? וכי אפשר בכלל להסביר לו?
מהי התורה הזו שאיתה אתם כה שמחים? נו, ספר החוקים שלנו, בו כתובה הדרך אשר נלך בה, והמעשים אשר נעשה לפרטי פרטיהם. מוזר, ראשו של גוי לא יוכל להכיל מידע משונה שכזה. באף מדינה וארץ לא ימצאו עוד אנשים שיכרכרו כשספר החוקים שלהם חבוק בזרועותיהם. מה כל כך חביב בחוקים של מס הכנסה ואפילו בדיני התעבורה ההגיוניים והחיוניים בהחלט? איזה קשר של חיבה יכול להיות מטופח בין האזרח הישר וביניהם? החוקים הם תחומו של השכל המבין כי אין ברירה אלא לציית להם, אבל שמחה? אהבה? ריקודים?
וכבר כתב כך רבינו עובדיה מברטנורא זצ"ל בפירושו על המשנה בפרקי אבות "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס": "לא כן חוקות הגוי המתבצעים אך ורק מיראה פן ייענשו ע"י אנשי החוק". אם יהיה בטוח שהשוטרים והנוגשים לא ידעו אזי יישום החוק יהיה מאתו והלאה.
כאשר מקיימים דבר ללא ציפיה לתמורה, או אז נקשרת נפשו של הנותן למקבל. לא כך המיישם ציווי מפני מטרה אחרת.
זוהי מהותה של נתינה – שלא על מנת לקבל פרס, בלי לטפח תקוות שביום מן הימים נמצא את הלחם אשר שלחנו, ונקבל אנו תחת מה שנתנו. להתנהלות כזו ניתן לקרוא "מקח וממכר" אך לא "נתינה".
טועים אנשים לעיתים קרובות בפירוש תחושתם הפנימית ואינם שמים לב כי לא קשר של אמת יש ביניהם כי אם ציפיה לרווח ולהנאה זה מזה.
מסופר שהרה"ג רבי ישראל מסלנט זצ"ל ראה פעם מאן דהוא אוכל דגים לתיאבון. תנועות ידיו וארשת פניו העידו כמאה עדים שגדולה הנאתו ממנת הדג. שאלו הצדיק: "האם הנך אוהב דגים?" הסועד מהר לבלוע את חתיכת הדג שהיתה בבית בליעתו לאחר שנטחן בשיניו הדק היטב היטב הדק, ונענע ראשו בחיוב. "מתפלא אני עליך," אמר הרה"ג זצ"ל, "אם דגים הנך אוהב הכיצד מלאך לבך לעשות מהם גל של עצמות? האוהב את הדג לוקח אותו, מכניסו לאקווריום, מטפחו ומאכילו. ואתה, ראה נא מה שעוללת לו! הלזה אוהב ייקרא? אמור מעתה: אוהב אני את עצמי, והדג - ערב לחכי!". יש אנשים שאבחנה זו כלל וכלל אינה ברורה להם. אוהבים הם את הזולת, בודאי. והרי הוא נחמד, ונעים לשוחח עימו, ובכל עת שמחה וצרה ניתן להפיק ממנו השתתפות וסיוע. ואינם שמים את ליבם כי עליהם להתבטא במדויק ולומר: "אוהב אני את עצמי, והזולת – ערב לחכי!---".
זו נחלתם של אלו שעדיין לא למדו רז זה – סודה האמיתי של הנתינה – הנתינה ללא התקווה לקבל תמורה וללא כוונות של רווח. כך מתאים לילדים קטנים שאוהבים את אבא ואמא וכועסים ובוכים כשהללו אינם מספקים את כל שגיונותיהם. אהבתם איננה זו שילמדו להרגיש כאשר ידעו להעניק באמת, כי אם תחושת סיפוק והנאה מכל השפע הפיזי והרגשי שהם מקבלים. רק כשיתבגרו ויכירו את הסיפוק הנובע מן הנתינה –אפשר יהיה לקרוא לרגש הנובע ממנה – אהבה.
גם בתחילת הדרך לבניית הבית היהודי עלולים בני הזוג להרגיש פה ושם שאין ביניהם קשר של ממש. אין בכך כל פלא. קשר אמיתי נבנה נדבך אחרי נדבך כשאבניו הם הנתינה. ככל שתגדל ותרב הנתינה, ככל שיוסיפו ההזדמנויות להעניק, כך תפחת התופעה, יתחזק הקשר ויתעצם.

שב לו יהודי מן הכולל. ושח לזוגתו  על הלכה שזה עתה למד והיא אחת מפסיקותיו של הרמב"ם. "הלכה זו" – מטעים הבעל, הנחשב בפירוש לבר אוריין, "היא כה חשובה וחיונית לבניית בית נאמן בישראל עד כדי כך שהראב"ד שחולק הרבה על הרמב"ם, בהלכה זו אינו חולק. הלכה זו " – מסכם האברך – "היא לדעתי היסוד בבית יהודי."
"נו, נו," היא מתענינת, "פסוק לי פסוקך!"
"אשה כשרה עושה רצון בעלה!" מצטט הוא ופוקד: "נא להגיש משקה לשולחן!"
ברם, ענבי הגפן בענבי הגפן. וזכה אותו בר אבהן שזוגתו תחי' איננה ח"ו "קטלא קניא באגמא", לא רק בת ת"ח הינה אלא ת"ח בזכות עצמה, והרי היא עונה לו: "גם אני למדתי היום רמב"ם ומצאתי הלכה חשובה וחיונית לבניית בית נאמן בישראל עד כדי כך שהראב"ד שחולק הרבה על הרמב"ם, אינו חולק בהלכה זו. הלכה זו" – מסכמת – "היא היא דווקא היסוד לבית היהודי!" "מעניין מאוד," מגיב הוא, "פסקי לי פסוקך..."
מצטטת היא ואומרת: "אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו!" ומסמיכה מיד הוראה לאמירה: "נא להגיש משקה לשולחן!"---
והצדק עם מי הוא?

הלומד את דיני התורה במטרה להרויח מהם אזי בוודאי יתקל בהרבה סתירות (כביכול) בתורה. לאחד מורה התורה שלא להונות, את השני היא מדריכה שלא לענות על עלבון. לתלמיד שיכבד את מורהו, לרב שלא יטיל אימה יתירה. מי שמחפש למצוא בתורה את "זכויות האדם" שלו, יגלה במהרה שאין הדבר פשוט כלל וכלל. ברם, המשתוקק לקיים את החוקים ואת המשפטים אשר צוה ה' אלוקינו אותנו מבלי לצפות לתמורה אזי לא יתקל בשום סתירה: האדון ידע ששומה עליו לכבד את עבדו. העבד ידע שחייב הוא לעמוד לשירותיו של אדונו. הלווה ידע אך ורק את ההלכה של "פריעת חוב מצוה" ואילו הציווי "לא תהיה לו כנושה" איננו עול שלו. הבעל צריך לדעת שהוא חייב לכבדה והיא להיפך.
לעיתים חשים אנשים פחד להעניק בלי חשבון. "בסוף ינצלו אותי, יתייחסו אלי כאל סמרטוט, יראו בכך חולשה." זהו פחד שווא. נתינה אמיתית רק מחזקת את האישיות, והסובבים יודעים להעריך אותה  ואף לומדים ממנה. בקשר שיש בו הרבה נתינה, תתפתח בלי ספק נתינה הדדית. נכון שלעיתים יש צורך בסבלנות. לעיתים בן הזוג השותף לא הבשיל עדיין להיות מעניק למרות שהגיע כבר אל הגיל המתאים לכך. לעיתים יכולות לעבור תקופות שנדמה כי ההשקעה היא ללא שום תנובה, אבל זהו נסיון בלבד. חזקה על נתינת אמת שתניב את שלה. בלי ציפיות, עם רצון אמת לבנות, ייבנה הבית בדרך המשובחת ביותר.
חז"ל אומרים: "ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל" בדרך אפשר נוכל לומר שטבע היין שככל שמתיישן יותר כך טעמו משובח יותר. כך גם בונה הבית המיטיב בנתינה, ככל שעוברים יותר ימים ושנים כך הקשר הוא קשר חזק יותר.

אפשר להביא השוואה נוספת בין היין לנישואין: יין אם לא נשמר כדבעי, מחמיץ ואינו ראוי לברכה כפי שמובא במסכת ברכות פ"ו שלכו"ע אין מברכין עליו את הברכה המיוחדת בורא פרי הגפן ולשיטת רבי יהודה אין מברכין עליו כלל כפי שמוסבר שם "כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו".
היין, שהוא סמל המשקה המשובח והיקר, הופך להיות "מין קללה" כאשר אינו משומר בדרך המתאימה לו. טעות כזו טעתה בת הקיסר הרומי כאשר התגרתה ברבי יהושע ושאלה אותו "היתכן לחכמה מפוארת בכלי מכוער?" רבי יהושע ענה לה כאיולתה ושאל: "באלו כלים שומר אביך את יינותיו?"
"בכלים של חרס,"
"היתכן?" נענה רבי יהושע מיניה וביה, "יין כה משובח בכלים כה פשוטים?"
בת הקיסר לא תפשה שיש כאן תשובה חכמה על שאלתה ומהרה להתלונן אצל אביה על מחדל זה; היתכן שבביתו של הקיסר ישמר היין בכלים כה פשוטים?
מהרו אנשי הבית להעביר את היינות  לכלי זהב וכסף כדרישתה של הבת הטיפשה והמפונקת. כעבור ימים אחדים עלה ריח חמוץ ובלתי נעים ממרתפי היינות. יין משובח וטוב זקוק דוקא לכלי חרס בכדי לשמר אותו. כלי זהב וכסף יפים וטובים הם אך אינם מתאימים למטרה זו. מי שרק חיצוניות לנגד עיניו עלול להחמיץ את הטוב והמשובח שזכה בהם ולהפוך גם יין יקר ביותר לחומץ.
דווקא דברים יקרים זקוקים לטיפול עדין ומתאים. דווקא הם, בהעדר היחס הנכון, עלולים להפוך מברכה לקללה. חיי הנשואין, עשויים להביא על האדם את אושרו ושלוות נפשו. ודווקא הם עלולים בחוסר דעת לעשותו אומלל. אם הדגש יהיה על החיצוניות ורדיפת החומריות ללא שימת לב למהות הבית עצמו אזי עלול להיות ח"ו "חומץ". על האדם לשים את הדגש על הפנימיות, ולהשקיע את מעיניו בנתינה לעזר כנגדו – בלי לצפות לתמורה - ובדרך זו יביא לחייו טובה וברכה.

<— בחזרה מעלה

הנתינה כיצד?

בכדי שתלמד הנפש את טעמה של הנתינה היא זקוקה להרבה הרבה תרגולים. הרבה מאוד נתינות. עוד אחת ועוד אחת. הנפש למודה כל כך על הנטילה, היא עסוקה בכך אפילו בלי שנשים לכך לב. המחשבות סובבות אוטומטית סביב הצרכים שלנו, סביב היעדים והמטרות (הגשמיות) שבשביל להטות אותה לדרך טובה יותר ומרוממת יש לעסוק בכך ממש מתוך מודעות וכוונה, ולא לצפות שאי פה אי שם תזדמן בדרך איזו אפשרות להעניק. שאם לא כן, יקשה מאוד על הנתינה להבנות בנפשנו.
רבותינו מלמדים אותנו שעדיף להרבות בנתינות מעטות מאשר להעניק פעם אחת מתת מרובה. צועד לו אדם ברחוב ובכיסו ארנקו בדרך לעריכת הקניה השבועית שלו. אביונים יושבים על צידי הדרך ומבקשים נדבות. יש אחד שיוציא מן הארנק עשרים שקלים ויתן ביד העני הראשון שיקרה על דרכו. "עשיתי את זה!" יאמר אל נפשו בספוק. "עשיתי את זה בגדול!" מעתה פטור הוא ממצוה זו. איזה עוד מקבץ נדבות קיבל היום מתת כה גדולה?
ויש אחר שיוציא חצי שקל, ויתן לעני הראשון. ויוציא את ארנקו בשנית ויתן לעני שיפגוש אחר כך, וכך הלאה כאשר יפגוש את העני השלישי ישוב ויוציא מטבע מארנקו, וכך יעשה ברביעית ובחמישית.
במחשבה ראשונה נראה אולי כי גדולה נתינתו של הנותן הראשון, אבל במחשבה שניה נמצא כי נפשו של השני רכשה מיומנות רבה יותר. שוב ושוב היה עליה להפתח לזולת, לחשוב עליו ולרצות לשמח אותו. שוב ושוב. אין ספק כי נתינה זו עלתה יותר על זו של הנותן הראשון שפתח את ליבו פעם אחת בלבד. כי זו בעצם מטרתה של הנתינה: לפתוח את הלב לזולת, להרגיל אותו להבחין בקיומו של הזולת, בהיותו, בצרכיו.
וכן הוא בבניית הבית היהודי. לפעמים ניתקל במתנות גדולות ומפוצצות שקנה בן הזוג לבת זוגו, או להיפך. אך אין בכך כמעט מאום בכדי להעיד על טיב הקשר שנרקם ביניהם. לא שיש בכך איזשהו טעם לפגם, אך מתנה חד פעמית מסוגל גם האגואיסט הגדול ביותר להעניק במחווה של רצון טוב פתאומי. הנותן האמיתי אינו נבחן כלל בהתפרצויות אלו, אלא בנתינה תמידית, עקבית, רצופה, של הרבה דברים קטנים, של כוס מים, של מילה טובה , של ויתור על מילה אחרונה. זה יכול להיות קטן כל כך כמו הנחת האצבע על מתג החשמל עבור הזולת בשביל לחסוך לו קימה מן הכיסא, ויכול להיות כל כך חסר הילה וכותרות, אבל אלו הן נתינות אמיתיות שאינן מחפשות את ה"תודה רבה" אלא את ההקלה האמיתית על הזולת.

יחס אישי
חשוב לתת לזולת יחס אישי. היינו, אתה חשוב ויקר לי בכל עת, אף בזמן שאני עסוק, גם בזמן שאני רחוק ממך, או בשעה שהרבה אנשים נוספים נמצאים איתי. אין זה דורש משאבים מיוחדים, רק תשומת לב ורצון. נכונות להביע ולהזכיר זאת בכדי לתת את התחושה המבטיחה לזולת שהוא לא טובע בים האנשים, הדרישות, המשימות והצרכים  המקיפים אותי.
לעצור רגע גם בזמן שעסוקים ולהתעניין בזולת.
לזכור את צרכיו, את קשייו, את מה שעובר עליו, את לוח הזמנים שלו.
להתייחס בכובד ראש להערותיו ולבקשותיו.
להקשיב לו. כל כך קשה היום להקשיב לזולת. לעיתים רבות מוצא האדם את עצמו מדבר לעצמו. שאלו אותו לשלומו, והוא, לתומו סבר ששלומו באמת מעניין את השואל. אך טעות מצערת הייתה זו. השאלה הייתה שאלת נימוס גרידא. טוב שהנימוס לפחות עוד נותר בחיים... ישנם כאלו ששומעים את הזולת רק בכדי שיוכלו עוד רגע להשמיע את שלהם.
אבל צריך ללמוד להתעניין בזולת באמת, לשמוע את מה שיש לו לומר מתוך ענין של ממש. האוזן הקשבת היא לעיתים קרובות הדרך הטובה ביותר בכדי לעזור לזולת במצוקתו.

תודה והערכה
חשוב עד מאוד להודות על כל דבר שנעשה עבורנו. לא להתרגל לטובה, לא לפתח קהות כלפי יוזמות ומחוות שהופכות עד מהרה לשגרה. לא לקבל כמובן מאליו גם את מה שבאמת מובן. נכון שמתאים הוא שאם נפלתי ברחוב, יעזרו לי העוברים ושבים לקום. נכון הוא שבבואי אל הרופא אמור הוא לאבחן את מחלתי ולרשום לי תרופה. נכון הוא שאם זקוק אני מאוד לעזרה כלשהי - מובן מאליו שבני ביתי, אם רק הם יכולים, יעזרו לי בכך. ובכל זאת אין זה סותר את התודה שיהיה עלי לחוש ולהביע כלפי כל אלו שסייעו בעדי.
נכון שתפקידה של ה"עזר כנגדו" הוא להכין את הארוחות, לסדר את הבית, לטפל בכל ענייניו. אף על פי כן, מותר וראוי הוא לומר לה תודה, להעריך את זה, ואפילו להבחין בקושי הכרוך בכך. אל נניח לשגרה להשכיח מאיתנו את המילה היפה הזו, המאירה את נפשנו שלנו באור של נותנים – תודה...

תשומת לב
לשים את הלב, לרצות לשמח את הזולת אף בלי סיבה מיוחדת. לשמח אפשר במגוון רחב של דרכים. וכאמור, כלל אין צורך בשביל זה להוציא כסף רב. מספיקה נתינת התחושה שהיה רצון לשמח, שהיתה מחשבה ונתינת לב. פעמים רבות חולפים עלינו ימים ושבועות  בשגרת יומיום שבה יש אמנם סיוע ועזרה זה לזה, החובות ההדדיות מתמלאות על הצד הטוב ביותר, הכול נעשה בדרך נעימה וחיובית, אבל חסרה בכל זאת תשומת הלב המיוחדת, ההרגשה שהזולת רצה לגרום לי שמחה והנאה מעבר לרגיל, מעבר למצופה ממנו, שחשוב וחביב הייתי בעיניו עד כי הקדיש לכך מחשבה וזמן מיוחדים. אפילו דברים קטנים ופשוטים, אם רק נעשו כמחווה של תשומת לב, הריהם מחממים את הלב ומקשרים מאוד. אבא מבחין בבוקר כי בנו מחפש עט זמן רב ואינו מוצא. בצהריים הוא מופיע  עם חפיסה ובה שני עטים במיוחד עבור נערו "כדי שלא תצטרך לחפש. שיהיה לך..." אבא הבחין בקושי של בנו למרות שלא היה מדובר בבעיה קשה או טרגית. הבן אפילו לא עשה ממנה עסק. אבא כן. הוא התאמץ לפתור לבנו את הבעיה הקטנטונת שלו בלי שיבקש. בחור בישיבה מחפש ספר באוצר הספרים ותוך כדי כך מבחין גם בספר שעשוי להיות לעזר לחברו לחדר הלומד בין הסדרים משהו אחר. הוא מעלה אותו איתו ומניח על מיטתו של החבר. "אולי תשמח להסתכל בזה. העליתי את זה בשבילך..." כאשר מראים לזולת שזוכרים אותו גם כאשר אין הוא עצמו מזכיר זאת,  זו ההוכחה עבורו כי הוא חשוב וחביב. ומי אינו רוצה לחוש כך?
לעיתים מתלוננים אנשים שוב ושוב על מחושים ועל קשיים וחסרים עד כי נלאים הסובבים מהם, וכל זאת משום שאינם מצליחים לחוש כי בעיותיהם הקטנות מעיקות על אי מי. אינם מרגישים כי קיומם מוסיף לקרוביהם, ושהם יקרים להם. וכל זה מתחיל מהעובדה שאנשים התרגלו להביע רחמים, השתתפות, ושימת לב רק כלפי מסכנות. וכמה חבל. בני אדם זקוקים לכך גם כאשר טוב להם והכל זורם למישרין. תשומת לב אמיתית, כזו שמוכיחה שגם ללא בעיות קשות וכאבים אנו זוכרים אתכם ואוהבים, היתה חוסכת ללא כל ספק את התופעה המטרידה של התלונות.

הזדהות עם רגשות הזולת
האם קרה לכם שהייתם נסערים עד מאוד בעקבות שמחה? אולי היתה זו שמחתו של מכר שבא סוף סוף, לאחר שנים ארוכות של ציפיה בברית נישואיו, או של קרוב משפחה שנפקד בשעה טובה בילדים אחר שעברו עליו חבלי המתנה ארוכים ומיסרים. יתכן שמאורע מסוים הותיר אתכם נרגשים מאוד מפני ש... מן הסתם היו לכך סיבות. ומכל מקום, כשתבקשו לחלוק את סערת רגשותיכם עם הזולת תתאכזבו ואפילו תפגעו אם המקשיב לא יגלה כל סימן לכך שהבין להרגשתכם. לא התרגשות, לא שמחה, או עצב, כמתבקש.
"נו, נו, ברוך דיין האמת," תגובה לקונית וכה מינימלית בשעה שנפטר שכן קרוב לאחר סבל ממושך.
"באמת נחמד,"כאשר השגת סוף סוף איזו משאת נפש שהצלחת להגיע אליה אחר מאמצים ותקוות רבות.
אמנם אי אפשר לצפות מאדם שלא הכיר, או שלא חווה יחד עמכם את הציפיות והתקוות, האכזבות או ההפתעות, אי אפשר לצפות ממנו לחוש את רגשותיכם, אבל כן ניתן לצפות ממנו לנסות להזדהות עמכם ולהבין אתכם.
חשוב מאוד להביע השתתפות ברגשות. להראות שקלטנו את רגשותיו של הזולת; התלהבותו, שמחתו, אכזבתו או עלבונו. חשוב בודאי ברגעים קשים ולא פחות מכך ברגעים יפים ומשמחים. מילים פשוטות ומזדהות הבאות כתגובה להבעת רגשות עושות את ההבדל בין אדם בודד לבין מי שחש שתמיד מוכנים יקיריו לתת את ליבם עבורו. 
"זה באמת מרגש לשמוע שאחרי שנים רבות כל כך מוצא אדם את זיווגו."
"מאוד מאכזב לטרוח כל כך ולגלות בסוף שהמשרד סגור."
"הו, מזעזע! בודאי היה לך קשה לשמוע את הבשורה!"

נכונות לשנות הרגלים בלתי עקרוניים
שני אנשים, לכל אחד הרגלים משלו, חלק מהם בעלי ותק של כמעט עשרים שנה. לעיתים מתברר כי נוהג שכה התרגלתי לו מפריע עד מאוד לבן הזוג. לעיתים זה השעון המעורר שמצלצל בשעה מוקדמת מאוד בכדי להעיר את האחד אך קוטע את שנתו של השני שאינו צריך לקום. אולי זה הרגל לאכול את הארוחה הבשרית בצהריים בשעה שלבן הזוג גורמת ארוחה כזו באמצע היום לתחושת כובד מטרידה. יכולים אלו להיות נעלי הבית המרשרשות משום מה ומעצבנות או ההרגל להניח חפץ מסוים דוקא במקום מסוים כמו בבית ההורים.
האדם החכם מתגמש ומוותר ומנסה לבוא לקראת הזולת בכל תחום שאינו עקרוני, ושומר את הצורך להתעקש למקומות שבהם באמת אסור לוותר. אין לראות בהתגמשות חולשה. אין זו חולשה לרצות לעשות טוב לזולת. ובדרך כלל גם נמצאת הדרך לעשות את אותו הדבר שכה הפריע בצורה קצת אחרת שלא תפריע. שווה גם לרכוש נעלי בית אחרות או שעון מעורר חדש בשביל לא לצער את זולתנו ולהשתית את הבית על אדנים יפים של התחשבות. אדם שמעביר על מידותיו יעורר אמון רב ויקבל שיתוף פעולה כאשר יעלה הצורך לעמוד על דעתו בענין עקרוני. משום שהאפשרות הזו שאולי הוא עומד על דעתו מתוך אגואיזם אינה קיימת, הרי תמיד הוא כה נוח ומתפשר. דרישותיו מתקבלות ברצינות והנכונות להיענות לצרכי השני נעשית הדדית.

הבנת דבר מתוך דבר
לעיתים מתלונן אדם ומספר עד כמה מטריד אותו דבר מה. לפעמים אפילו תמוהה היא התלונה והשומע תוהה בינו לבינו מדוע ענין כה שולי מטריד בעוצמה רבה כל כך את המתלונן.יש לדעת, כי לפעמים התלונה היא רק ה"מלמעלה". בעצם מה שבאמת מטריד אותו הוא ענין שונה, שמשום מה לא נוח לו לדבר עליו. אולי הוא מתבייש בו, אולי זוהי מרירות שהוא מדכא בכח, והיא מתפרצת לה בדרכים אחרות.
דומה הדבר לאדם שמראה לרופא פצעונים שפשו בכף ידו ומתפלא מדוע שולח אותו הרופא לערוך בדיקות דם. "משחה! למה בדיקות דם???" הוא תוהה. והרופא מסביר לו: "משחה אתן לך להרגיע את התופעה, אל תדאג. אבל זהו ענין שולי. משום שהמשחה לא תפתור את הבעיה שגרמה לפצעונים. פצעונים הם תופעה שיכולות להיות לה סיבות רבות, החל מחוסר ויטמינים וכלה בקשיים רגשיים. בדיקות הדם עשויות לגלות מה היה הגורם ובו יש לטפל בכדי למנוע התפרצות מחודשת."
"מדוע לא ספרת לי על מה שהתרחש אתמול?" יכולה רעייה לשאול בכאב עמוק. הבעל אינו מבין; בסך הכל הגיע מאוחר אתמול, היה עייף, ולא הספיק לספר. ומה בכך? באיזה סיפור בכלל מדובר? במה שאמר הגיס הגדול לשני האחיינים, ומה שהגיב על כך הסבא? א מעשה!
אבל הנקודה המפריעה לרעייה יכולה להיות באמת עמוקה יותר, אולי חוסר בטחון בקשר למשפחה החדשה אליה הצטרפה זה לא מכבר, מין הרגשה שדברים גדולים ומיוחדים מתרחשים להם כל העת בלי שהיא תהיה קשורה. אדם עם לב יתן דעתו על מה שעומד ביסוד הדברים וינסה לעזור במקום להתווכח אם הוא חייב לספר או לא חייב.
אולי לא יהיה כל קשר בין התלונות החוזרות ונשנות לבין מה שבאמת מעיק, אולי היא תבכה על כך שאין היא מסתדרת עם כל הביורוקרטיה שהיא נתקלת בה בדרכה לסדר את הארנונה ומה שבאמת מפריע לה זו העובדה שכה מעט מואיל הבעל לדעת על מה שהיא עושה, אבל זו תהיה הדרך שלה לבקש תמיכה לרגשות הלא נעימים. אדם קטן עלול להתרגז מריבוי של תלונות, להתגונן או להתקיף. האדם החכם יבין שיש כאן איזו מצוקה שיש לגלותה, אולי משהו פשוט שאפשר בכמה מילים להסבירו ולפשטו, אולי משהו עמוק יותר שדורש מחשבה, השקעה, והרבה תמיכה. אולי דרוש אפילו איזה שינוי או שדרוג מצידו. יש להתיחס ברצינות אל ה"סימפטום" אבל לנסות לבדוק מה מתחת לו כדי שלא יהיה הפתרון שטחי ובלתי יעיל.
רבים ראו כן תמהו שלצערנו הרב ישנם הרבה בתים שבוניו עברו את גיל החמישים ואף את גיל השישים והמה מטים ליפול, הלא במשך שנים אלו נתנו זה לזה, ראש המשפחה בפרנסת הבית ועקרת הבית בבישול וכל צרכי הבית, מדוע לא הועילה הנתינה ליצירת הקשר כפי שדובר עד עתה? ברם, אינן דומות נתינות אלו לנתינות הנדרשות אשר תועלתן רבה לאין ערוך, אימתי תהיה הנתינה יעילה אך ורק אם היא נעשית במטרה להטיב לזולת, לא כן כאשר היא מתבצעת בבחינת "כמי שכפאו שד" אזי התוצאה תהיה הפוכה מהנתינה המקשרת.

<— בחזרה מעלה

החינוך בעבר וראשית התייסדות תלמודי התורה

"דאמר רב יהודה אמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל שבתחלה מי שיש לו אב מלמדו תורה מי שאין לו אב לא היה למד תורה מאי דרוש ולמדתם אותם ולמדתם אתם התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים מאי דרוש כי מציון תצא תורה ועדיין מי שיש לו אב היה מעלו ומלמדו מי שאין לו אב לא היה עולה ולמד התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז ומי שהיה רבו כועס עליו מבעיט בו ויצא עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע וכו'"  (בבא בתרא כ"א ע"א)

מקטע גמרא זו למדים אנו על אופן העברת ידיעת התוה"ק ודרך קיום מצוותיה לתינוקות של בית רבן. ילד שזכה והיה לו אב, היה הוא בעצמו מלמדו תורה והיה מפקח על חינוכו. ברם, מה היה גורלו של אותו ילד שאביו נקטף בעודו באבו, או שיצא לדרך וממנה לא שב? אותו פעוט שלא היה לו מי שיאלפו בינה, היה משוטט ברחובות קריה או שהיה עוסק למחייתו ומביא טרף לביתו. תורה מה תהא עליה? אם לא לומדים, לא יודעים. אותו תינוק לא זכה – שלא באשמתו – להתענג בתענוגים בצלילה במימיה הזכים של התוה"ק. ומה היה גורלו של ילד אשר היה לו אב, אך היה נמנה בין קטלא קניא באגמא? גם הוא כאותו יתום לא זכה לדאבון הלב לטעום טעמה הערב של תורה. כל דרדק יודע שבעבר רבו הבורים מאלו שהיו בקיאין בשבילי התלמוד כשבילי דנהרדעא, ואילו היה מצב זה נמשך אזי היתה ח"ו נשכחת תורה מישראל. לא בכדי נשתבח שמו של יהושע בן גמלא אשר היה הנחשון בהקמת בית תלמוד אשר שם ילמדו את ילדי ישראל תורה. נוהג זה רואה ב"ה פרי ברכה, ומאז ועד עתה צצים בתי חינוך לתפארת ומגדלים חיילים לתורה ולתעודה, ויעידו על כך רבבות תלמידי ה"חנוך העצמאי" אשר רבים מהם יושבים על מדין ומאות אשר הם בעצמם מרביצים תורה בישראל.

אחריותו של המחנך
איתא בגמרא: "אמר רבי יוחנן מאי דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, (מלאכי ב', ז') אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו" (חגיגה ט"ו ע"ב,  מועד קטן י"ז ע"א)

דברים כדרבונות אלו מופנים עלינו כמחנכים אשר צאן קדשי ישראל מופקדים בידינו ואם נחשוב שאך ורק מספר שעות במשך היממה אחראים אנו על חינוכם, אין אנו אלא טועים. במשך כל שעות ה"מעת לעת" שומה עלינו לחשוב עליהם ועל חינוכם. לא בכדי אמרו חז"ל על הפסוק: "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים לעולם ועד" (דניאל י"ב, ג') וכך דרשו בגמרא: "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד אלו מלמדי תינוקות" (בבא בתרא ח' ע"ב), וכידוע שהכוכבים קיימים גם בלילה כשהם נראים וגם ביום כשהם לא נגלים לעין.

הבה ונחרות על לוח לבנו שלא רק איכותו של חניך מסוים תלוי בעיקר באיכותו של המחנך, כי אם מדור הלימודים כולו תלוי בזה. בכחו של המחנך להעצים ולהגדיל חשקו של תלמידיו להתעלות בתוה"ק וביר"ש וח"ו להיפך.

על כחו של ההרס יעיד הסיפור הבא ששמעתי מפיו של הרה"ג רבי מרדכי אייכלר שליט"א מחשובי חסידי סלונים ומלפנים רבה של העיר עמנואל יצ"ו, וכה סיפר: בילדותו כאשר למד בת"ת את הגמרא "רבי אלעזר אומר, רכוב בשדה ומנהיג בעיר" (בבא מציעא ט, ע"א) והמלמד באר שאדם שמצא בשדה בהמה אבודה, אזי אם רכב עליו קנה, אך אם מצא בעיר, גם אם הנהיג את הבהמה, קנה. אחד מילדי הכיתה שלא הבין שמדובר בשני מקרים, שאל את רבו הכיצד יתכן שבחמור אחד היה גם בשדה וגם בעיר? המלמד שלא ניחון בסבלנות יתירה השיב לו: "החמור היה ארוך מאד כמוך, מהשדה עד לעיר". לילדים זה היווה "סחורה", רדפו אותו על לא עוול בכפו כאשר כינוהו "חמור ארוך" עדי שנפגע בנפשו ולדאבון הלב יצא לתרבות רעה.

מאידך, לא מעט מחנכים יעידו על כך על תלמידים מסוימים שהרגישו דחויים או בלתי קליטים, ובאמצעות עידודו של המחנך גילו את הדברים החיובים שלהם והעצימום, גדלו ואף עשו פרי ורבים מהם משמשים כמורי הוראה בישראל.

מילה טובה לילד "שלא בשעות העבודה" כגון בהפסקות או בדרך הביתה, כחה גדול עד למאד. ומי מדבר על ההבנה שמגלים לו במהלך השיעור, גם אם יקשה "קלאץ קשיא" נראה לו ששאל שאלה יפה, נענה לו בכבוד הראוי לילד ויגדל כדבעי למהוי.

חשיבות רבה תהיה פעולת המחנך בהיותו עומד בקשר עם ההורים, כאשר פותח הוא בדברים החיובים תחילה ולאחר מכן מעיר את הערותיו על הדברים הטעונים תיקון, ומשמיע דבריו במתיקות ובנועם שיובנו מדבריו שהילד חיובי וטוב, ומתייעץ אתם על שאר הדברים כאשר ההרגשה שהוא מעניק להם תהיה טובה ויעילה.

אבל לא אשמים אנחנו
פתק של שבת שהוחזר למחנך ע"י הורי התלמיד שמעיה:
תפילה: חלש
גמרא: לא ידע כלום
תורה: טוב –
הלכה: כמעט טוב
פרה"ש: לא סיפר
התנהגות: ישנו שיפור קל, אך לצערנו הרב התנהגותו עדיין גרועה מאד.

מונולוג של אמו של חיים,קה: ערב טוב הרבי קופרמן, אני מתנצלת על שאני מתקשרת בשעה זו, פשוט חכיתי שחיים,קה יירדם, כי אני לא מעוניינת שיאזין לשיחה, צר לי לומר שהתנהגותו עוברת כל גבול, אין יום שאינו מתלונן שהחברים מציקים לו, הדבר משפיע על התנהגותו בבית, אין לו מצב רוח, אין לו חשק לבא לת"ת, בסעודות השבת מרבה לריב עם אחיו ואחיותיו, אני כבר לא מדברת שאינו רוצה לומר דבר תורה ואף לא מספר פרשת השבוע, בעלי מתלונן שאין לו מה לבחון אותו כי אינו שולט בחומר כלל, גם בתפילות בביהכ"נ אינו מתפלל".

במבחן השבועי שנערך ע"י הבוחן הרב גרשנקורן נשאל אביאל שאלה לא מסובכת בגמרא. כאשר ראה הבוחן שהנבחן מילא את פיו מים, ניסה את מזלו לבחנו בהלכה, בקוותו שחומר קל זה בוודאי ידע. התאריך יום לפני צום העשירי והשאלה הנשאלת הוא: "מדוע צמים אנו בעשרה בטבת?" אך כדרכם של אלו שאינם כל כך קשובים ואזניהם קולטות זעיר הכא וזעיר התם ועושים את כל החומר הנקלט כמקשה אחת, ענה: "כי שרה היתה בתיבה".

תופעות אלו עלולות לגרום שהמחנך יראה בהן או באחת מהן סימן של כשלון (לא מדובר במחנך העושה ח"ו מלאכתו רמיה). יתר על כן, בעובדה שיש אדם נוסף הרואה אותו כנכשל מגביר את כאבו ותיסכולו של אותו מחנך.
רגש זה מוליד בקרבו את אקט הענישה, כאשר סיבת הסנקציה נעוצה בעובדה שבגין אותו חניך הובאה עליו בושה וכלימה. ישנם אלו במצב מביך זה אשר לא יענישו את הילד, יכעסו על ההורים ויפנו כלפיהם אצבע מאשימה.
שתי הגישות האלו אינן נכונות, סופן להזיק והתוצאות מי ישורנה.

ראשית דבר יאתר המחנך את המקור האותנטי והנקודתי לרגש הזעם שתקפו, ובמהרה יגלה שהוא נעוץ בתחושת כשלונו ורגש הבושה. אם יעריך המחנך את עצמו הערכה שלילית בגין התנהגותו הלא נאותה של חניכו, או "ברותו" בחומר הנרכש במהלך השיעורים, הרי זה בגלל שהוא קובע שהאשמה תלויה בו ואך ורק בו. ברם, יתכן שהתנהגותו הלקויה של תלמידו או חוסר גלותו ענין בלימודים למרות שהוא משפיע עליו ומטובו ומעודדו בכל עת, יש להן סיבות אחרות. הבה ונזכור שגם כשהמחנכים עושים כמיטב יכולתם, עדיין אין הם בטוחים שהתנהגותם תהיה לדוגמה וישלטו בחומר כזקן ורגיל. כמובן שטוב יעשה המחנך בעשותו את חשבון נפשו, אך מכאן ועד הערכות עצמיות כוללניות, הדרך רחוקה מאד.

אם השכלנו להיות חסינים מהתסמונת של "האשמה עצמית" ונעריך את עצמנו בהערכה חיובית (ושוב, אך ורק אם אנו באמת משקיעים בחניכינו) אזי נגיע למצב של רגיעה. כאשר אנו רגועים או אזו יתאפשר לנו לדבר עם הילד באופן שהשיחה תתנהל ברוגע, בנועם ובפתיחות. נאפשר לספר את גירסתו בנושא, נוכל לפנות אליו ברכות "אתה יודע, ההורים אמרו לי דברים לא נעימים עליך, אתה יכול להגיד לי מה קורה?" אנו נאזין בקשב רב לדבריו, נתייחס ברצינות אל כל בעיה שיעלה, נשקף את דבריו ע"י שנחזור על מה שאמר. נתקף את אמריו ע"י שנאמר לו "כפי שאני שומע ממך שכאשר אביך כועס עליך אתה מבין שאינו אוהב אותך" לאחר מכן נעשה אמפתיה באמצעות שנביע את רגשותיו ונאמר "אתה מרגיש מתוסכל, מנוצל וכועס". זה לא אומר שאנו מסכימים עם זה, אך אנו מבינים אותו ואז נוכל בע"ה לפתור ע"י התערבות נבונה מצידנו. עלינו להבהיר לו, שגם כשיש לו קשיים, הוא חייב לכבד את הוריו.

במקרים לא מעטים מתברר לנו שהילד ב"השתטותו" מתכוון סתם להשתעשע, במקרה כזה נסביר לו מה התנהגותו גורמת להוריו. לא פעם יועילו תמריצים המניעים אותו לשפר את הליכותיו. החכם עיניו בראשו, כל מחנך המכיר את נפש תלמידו ידע וישכיר כיצד להלוך אתו, ככתוב "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כ"ב, ו')

<— בחזרה מעלה

לא עלינו תלונותיכם

"הרבי!" פונים התלמידים במקהלה לרבם בהכנסו לכיתה בשעה 8:00 "אנחנו כבר לא יכולים עם המורה של אחה"צ" וקובעים "הוא לא יכול להיות מורה!"
"אם מישהו לא מבין את התרגילים" מתלונן יחיאל "הוא צועק עליו".
"הוא מסביר רק פעם אחת" מתרעם יעקב "וגם הסבר זה הוא לא מסביר ברור.
מונולוג של מאיר: "כשהוא יוצא מהכיתה ואנחנו מדברים קצת בשקט, והוא נכנס ורואה אותנו קצת מדברים, הוא מעניש אותנו".
*           *           *
המחנך נכנס כאן למלכוד, בבחינת "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי". מה שרק לא יעשה ייכשל. אם יהסה אותם, ירגישו החניכים שהמחנך לא מבין אותם, והוא מכסה על "פשעיו" של האיש מהצוות. מפעולה זו יפיקו את הלקח שלמעשה גם הוא לא מבין בחינוך. אם ישמע לתלונותיהם ויוכיח להם שהם לא מתנהגים כדבעי, אזי ירגישו שרבם נותן גיבוי ל"אויבם" וכי "הוא" יותר חשוב מהם. אם ישתף את פעולה ויתן להם גושפנקא, אזי הוא מחליש את כחו של המורה, הוא נותן להם לגיטימציה לפגוע במורה במילים ולדבר אליו שלא בדרך ארץ. יהיו אלו שיחשבו בליבם שהמחנך רוצה להרגיש שהוא יותר טוב מכולם ולכן הוא נגד המורה.
מה עושים?
"סור מרע": ראשית דבר יש להזהר ולהמנע מלהסתבך בויכוחים עם התלמידים על השאלה מי צודק? לא מן הראוי לתת לילדים רכים את ההרגשה שהם המה השופטים והשוטרים על אדם מבוגר, ובפרט על אדם הנושא בתפקיד בבית התלמוד, גם אם נכון הדבר נעשתה העוולה ואדם שאינו מתאים למערכת התמנה לתפקיד רם כהוראה.
הבה ונתאר לעצמנו אפיזודה כזו: ישנם חילוקי דעות בנושא ציבורי בין שני גדולי התורה, כיצד לנהוג. זה אומר כך, וזה אומר להיפך. כל צד מביא סימוכין לדבריו, והנושא טרם בא לידי החלטה סופית. בחדר המורים מתווכחים המחנכים על כך, זה אומר כה, וזה אומר כה. אחד הגדולים ששומע על כך מתווכח עם אחד מהם ומנסה לשכנעו על צדקו. דבר כזה לא ארע מעולם, אך נחשוב בלבנו, אילו קורה כדבר הזה, מה היינו ח"ו חושבים? מי אנו שנכניס את ראשינו להרים רמים כאלה? ואותו רב אין מכבודו שיתייחס אלינו. אם כן ברור לנו שאם יתווכח המחנך אם תלמידיו, אזי פולמוס זה עקר הוא ואינו מוליד שום תועלת, אדרבא, הוא יוסיף שמן למדורה ויקלקל.
כמובן, שלשמוע ולהסכים אתם, הוא יוריד את הערכתו מהם, כי הכשלון בא יבא. אמנם בשעת מעשה יעריצוהו עד מאד, כי נותן להם את התחושה שהוא אתם, אך בהמשך ישיג את ההיפך. ומה עם האיסור החמור של "לשון הרע", שלמעשה הוא מחנכם לכך, מבלי שידע שכך הוא עושה?
"ועשה טוב": יקשיב המחנך בכובד ראש על כל תיבה ותיבה שיוצאת מפי חניכיו, ישמע אותם אך לא יקבל את דבריו באמת המוחלטת. לאחר שהאזין להם בקשב רב, ישאל אותם: "האם כל מה שאתם מספרים לי, הוא, כי אתם סבורים שאוכל לעזור לכם באיזה אופן שיהיה? אם אמנם כך הדבר אזי אני מעוניין לדעת על כל מה שקורה, אבל אם הסיפורים שאני שומע כעת מכם, נובעים מסיבה שאתם כועסים על המורה של אחה"צ, ואתם מעוניינים שאדע עד כמה הוא לא בסדר, אזי הדבר אסור בתכלית האיסור, כי זו לשון הרע ואסור לכם לספר לי".
כמובן שהתשובה תהיה שהם מעוניינים בעזרה, ועד שהמחנך לא שומע זאת באופן ברור מהם, אין לו להתקדם כל וכלל. לאחר מכן יוביל המחנך את הילדים שיגיעו לידי הבנה שהכעס שלהם נובע באופן תמידי משיפוט שלילי על הזולת. ילמד המורה את חניכיו שכל אירוע לא נעים שהם נקלעים לתוכו, שיחשבו קודם מחשבה חיובית על מה שארע כפי שלימדונו חז"ל "והוי דן את כל האדם לכף זכות" (אבות פ"א מ"ו). בד בבד יוכל המחנך לסייע להם להשלים יותר עם המצב באמצעות גילוי אמפתיה. יוכל המחנך לומר להם שהוא מצטער על כך ששעות אחה"צ אינן עוברות עליהם בנעימות, אך אסור לדבר עליו סרה. כן, יתן להם המחנך כלים להתמודד עם הבעיה ולהורות להם דרך שיוקל להם.
ללא ידיעתם יפנה המחנך למורה, ישוחח אתו אודות התלמידים. יזהר לבלי תת לו הרגשה שערכו נמוך, יאזין לדבריו בקשב רב. אם מורה זה אינו מנוסה, אזי יוכל בשיחה נעימה לתת לו כלים להתמודד ולרכוש את אהדת הילדים.
כאשר יבואו הדברים לידי שיפור, אזי התלמידים יעריכו נאמנה גם את המחנך וגם את המורה.

<— בחזרה מעלה

אל תזכר לנו עוונות ראשונים

שבוע חדש החל זה היום. לאחר שהמחנך קיבל את כל פתקי השבת שההורים כתבו הורה לתלמידיו להתפלל תפילת שחרית. כאיש אחד בלב אחד פצחו כולם את פיותיהם לתת שבח והודיה לבוראנו ית"ש על שהחזיר להם את נשמותיהם, בירכו ברכות התורה וברכות השחר, שבחו לקל חי בפסוקי דזמרה והחלו לברך ברכות ק"ש שלפניה ואז ארע התקרית. שמוליק מוציא מאמתחתו גלעיני משמש (גוגואים בלע"ז), סופרם בחיבה כאותו רועה צאן המונה את עדרו וקורץ בעינו השמאלית לעבר חיליק כרמז שבהפסקה רוצה להשתעשע אתו ב"זוג ופרט". עיניו הזועמות של המחנך נתקלו במחזה זה, עוצר את התפילה ומזמין אליו את בעל הגלעינים. "אתה יודע שבעוד שלשה שבועות וחצי תתקיים אסיפת הורים, הדבר יובא לידיעת אביך". המחנך שאמון לקיים הבטחתו בבחינת "ברוך גוזר ומקיים" מגלה את אזניו של אביו של שמוליק על היותו "סופר ומונה" בעיצומה של תפילת השחר. למחרת בבוקר כדקותיים לאחר שהילד פקח את עיניו אץ רץ לאביו ובסקרנות רבה שואלו: "מה אמר עלי הרבי?" עונה לו האב כשהאכזבה ניכרת על פניו: "לא האמנתי עליך שאתה מתעסק בעת התפילה בדברים חסרי כל ערך".

הפסקת העשר באה לסיומה וצלצול הפעמון נתן את האות להתכנסותם של התלמידים לכתות. המחנכים סיימו לברך על מזונם, עוזבים את חדר המורים וכל אחד פונה איש איש לכיתתו. המחנך רוצה להורות לחניכיו להחל בברכת המזון אך נדהם לראות את יענקי ניצב לידו דומע ופניו הצבוטות מעידות על חוויה לא נעימה שעברה עליו. בטרם החילו לשאול על פשר הדבר פתח יענקי את פיהו והחל לספר בבחינת "טרם יקראו ואני אענה" וכך גירסתו: "לאחר שסיימתי את ארוחתי רציתי לצאת מהכיתה ובלי כוונה, כן בלי כוונה, הרבי יכול לשאול את כל הילדים שזה היה בלי כוונה, עברתי ליד פינקי והתנגשתי בו בלי כוונה, פינקי כעס עלי וצבטני בכל כחו". המחנך חקר את הנושא ואכן צדקו דברי יענקי על מעלליו של פינקי. "אתה יודע פינקי שבעוד שבוע וחצי אמור המנהל לחזור ארצה" פנה הרבי אליו "הוא כבר יטפל בך".

בבדיקה שגרתית של מחברותיהם של התלמידים הבחינו עיניו המיומנות של המחנך במחברת משנה של שמעי ש"קושטה" בעמוד העשירי מתחת לציון שהעניק. "בוודאי יודע הנך - פונה הרבי ל"צייר" – שבעוד שלשה חדשים יחלקו תעודות, "קישוט" זה יתן את אותותיו בתעודה בסעיף של נקיון המחברת".

סוציולוג הבא לעמוד מאחורי קבוצה מסוימת ולהכיר את טיבה לא ישאל תמיד שאלות ישירות. לפעמים עליו לשאול שאלה עקיפה שלפיה ילמד וישכיל על מהות בני שיחו. במקום לשאול על המנטאליות המקובלת, יש לשאול מיהו האדם המוערך אצלכם? לפי הנתון שיקבל ידע מהו הערך המרכזי בסקטור זה. והיינו דאמרי אינשי "אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה", כי האדם דבק במה שערכי עבורו.

לפי זה נוכל להבין את שאלתו הראשונה מעשר השאלות ששאל המלך הגדול אלכסנדר מוקדון את זקני דרום. היה זה לאחר שכבש מדינות רבות ואיחד את כולן לאימפריה אחת גדולה, מאז נמרוד לא קם כמוהו כובש מדינות, גיבשן לאומה אחת עדי שהיתה למעצמה ואימפריה, ובעברו בארץ ישראל תמה בראותו אורח חיים שונה לחלוטין ממה שהוא רגיל. בתקופה זו סגדו אומות העולם לאלילים והאמינו בכוחות הטבע וכאן ראה עם הבז לכל אלו ומשליך את יהבו בבורא עולם. גם הוא כאותו סוציולוג שרצה להכיר את טיבם שאל את הזקנים: "איזהו חכם?" את אופייה של אותה אומה יוכל לידע ע"י שישכיל לדעת מי הוא נחשב בעיניהם החכם. לפי התשובה שיקבל – הבין המלך – ישכיל לדעת מה טיבם של אותו עם משונה. ננסה להיכנס לראשו של אותו עטור נצחונות שבוודאי חשב שהתשובה שתישמע תהיה: "המלך אלכסנדר הגדול", כי בנוסף לחכמתו שעמדה לו – להבנתו – לחבול תחבולות ולשעבד אליו כל כך הרבה ארצות, היה נודע לתהילה בחכמתו הגדולה כפילוסוף. ברם, מה היה המענה שקלטו אזניו? "הרואה את הנולד". תגובה בלתי מובנת זו גררה אחריה שאלות נוספות שתשובותיהן סיפקו את רצונו לדעת ולהכיר את טיבו של העם הנבחר.

בצעדנו בנתיבות החינוך ננסה להבין מהו המסר הצפון בתשובה נפלאה זו, מהי כוונתם של חכמינו הקדמונים זצ"ל בקביעה זו? הבה ונתבונן מעט בהליכותיהם של חניכנו מגיל רך ועד הכנסם לעול נועם מצוות במז"ט ואף מעבר לגיל זה. הם מתבקשים מאתנו, או יותר נכון, מצווים להתפלל יפה מבלי להשתעשע ב"פוגים" או בשאר כלי שעשועים. כך גם בעת שאנו מרצים לפניהם את השיעור וממחישים להם את התכנים שומה עליהם להטות אזניהם כאפרכסת לשמוע ולקלוט את דברינו. יודעים המה הילדים על "המקל והגזר", עיניהם חוזות באותו סורר שלא שמע בקול המורה ועל "מתן שכרו בצדו", כן ראו עיניהם ולא זר שבניגוד לכך, ילד ששופך צקון לחשו ליוצרו, רואה בשיעור של רבו ערך חשוב ולכן הוא קשוב, בקיצור: "ילד טוב". תלמיד זה קוצר מחמאות בסוף השבוע כשעונה תשובות קולעות לבוחן, שמו נישא לתהילה בעיני מוריו, רעיו ומכיריו, ונשאלת השאלה: כיצד לא משכילים שאר החניכים לראות הבדל כה גדול וממירים יועיל בלא יועיל?

בכדי להבין תעלומה זו, נפנה כעת את זרקורנו לכיוון עמיתינו העושים מלאכת הקודש, המחנכים הדגולים שזכו לראות את בניהם שהגיעו לפרק "האיש מקדש" ואת בנותיהם לפרק "בתולה נשאת". נשאלם, מה עולה בראשם בטרם מובילים המה אותם מתחת לחופה במזל טוב ובשעטו"מ? כסרט נע רואים המה את החתן שזה אך עתה שכב על עריסתו במרכז הסלון, מוקף בילדי חמד צאן קדשים הקוראים קריאת שמע בנעימה ורנן כסגולה לשמירה בלילה שלפני הברית. לנגד עיניו מרצדות המחזה המרהיב כשה"קוואטער" נושאו על כפים והוא האב המאושר מכניסו בבריתו של אאע"ה, הוא רואהו בגובה לא רב מדשא כסוח עם תלתליו על ראשו ורבו שליט"א גוזר את קצוות שער ראשו, הליכתו לת"ת מעוטף בטלית, עמדו ברמה בעת "מסיבת החומש", אומר את ה"דרשה" במסיבת ה"בר מצוה" כאשר רעיו מקטעים את דבריו בשירת "וראה בנים לבניך שלום על ישראל", וכך חולפים להם במהירות כל קורות חייו של החתן המאושר. בניגוד לכך חניכינו! המושג של "זמן" לא נכנס היטב לתודעתם, הם יודעים שיש "זמן", הם מכירים שעון, לא נעלמה מידיעתם ששישים שניות מצטרפות לדקה, שישים דקות לשעה, עשרים וארבע שעות ליממה, שבעה ימים לשבוע ושס"ה ימים לשנה. אולם, יש הבדל בין ידיעה לבין הכרה והרגשה. הילד חווה אך ורק את ההווה! נסו נא ושאלו ילד כבן חמש אימתי יהיה לו בר מצוה? מה תהיה תשובתו? "עוד מאה שנה". העתיד נראה לו רחוק מאד. אם נאמר לילד שאם יתנהג כדבעי למהוי במשך שנת הלימודים יסע בקיץ לטיול מהנה עם המשפחה, האם התנהגותו תהיה לדוגמה? גם אם נציע לו מתנה נהדרת ליום הולדתו שיחול בעוד חודש באם ילמד טוב, האם זה יעזור? אם נבטיח לבחור שזה עתה סיים את חק לימודיו בת"ת והנו מתעתד להיכנס לישיבה קטנה, האב רוצה להגביר אצלו מוטיבציה ללמוד ומבטיח לו שאם לא תהיינה שום בעיות ואדרבא, יתמיד בלימודיו במשך שלש שנותיו בישיבה קטנה אזי מובטח לו בל"נ שבע"ה בשיעור א' בישיבה גדולה בכ"א באדר יומא דהילולא דהרה"ק רבי אלימלך מליזענסק זצוק"ל ימריא ליזענסקה להשתטח על ציונו הק', האם זה יועיל? וכך גם בסנקציות: נאיים על ילד על עונש, האם זה יועיל על שפור מעשיו. מזהירים את הבחור שאם לא ישתפר ייאלץ לחפש ישיבה אחרת, כמה הוזהרו ולא עלתה להם? מהי הסיבה לתופעה זו? התשובה הברורה היא: ילדים ובחורים צעירים אינם קולטים בתודעתם את מושג ה"זמן". אין עבר, אין עתיד, יש אך ורק את ההווה, זה מה שהוא חש. כמה מבוגרים יש בינינו שיודעים מה עלול להיגרם לו כתוצאה מתזונה לא נכונה וממשיכים "לתקן" את המעדנים. יתירה מכך, יש גם אלו שכבר ניזוקו בלבם ובתקופה הראשונה נזהרו עדי שחזרו לסורם, כי ההווה יותר חזק מהעתיד שהוא עדיין. אם אנו המבוגרים עלולים להיכשל בנושא זה מה נדרוש מהני דרדקי?

וזו כוונתם של זקני דרום בקבעם: "איזהו חכם הרואה את הנולד", כי מי הוא ראוי להקרא בתואר "חכם", הוא זה שחווה את הנולד, הוא חי את הנולד, סוף מעשה במחשבה תחילה, כל פעולה שמתכונן לעשות או לא מתכונן לעשות הוא חש את הנולד. "מאויבי תחכמני" מה מניע את אותו תלמיד העושה שש שנים קשות באוניברסיטה ללימוד חכמת הפסיכולוגיה? הוא רואה את עצמו בתחילת דרכו שהוא יושב על כורסה רחבה מעדנות, משוחח עם פציינט חמישים דקות ומשלשל לכיסו חמישים דולר, על כל דקה דולר, "טיים איז מאני".

למודים אנו לזעום על חניכינו כי אנו רואים אותם כחכמים, מבריקים. ונשגב מבינתנו הכיצד ילד כה חריף יתנהג כך, אך עלינו לידע שאמנם אם חריפים הם אך לא חכמים המה, הגיל לא מאפשר זאת, הם עדיין חווים את ההווה ולא את העתיד ומה לנו כי נלין עליהם? משימתנו לחנכם, תפקידנו לכוונם בנתיב הנכון אך בד בבד להבין את מעשיהם שההווה חשוב להם מאד וממילא נוכל בע"ה לחנכם כדבעי שיתגברו על יצר זה.

נחזור לשמוליק שאסף את גלעיניו בעיצומה של תפילת שחרית והתכונן לצרף אליו למשחקו את חיליק רעהו ומחנכו הרוצה לאלפו בינה באמצעות גלותו פרט חשוב זה לאביו כעבור שלשה שבועות. עד לילה זה זרמו הרבה מים בירדן, הרבה חוויות עברו על שמוליק בשבועות אלו, מהן נעימות ומהן פחות נעימות. "צרות אחרונות משכחות את הראשונות" מעשה הגלעינים כבר מזמן פרח מראשו הקט, עבורו שלשה שבועות כמו שלש שנים אצלנו אם לא יותר, הנזיפה שספג מאביו עובר להליכתו לבית תלמודו למחרת בבוקר לא היתה מובנת לו ובפרט שנאמרה מתוך זעם ואכזבה. מה חש הילד באותה עת? כיצד יביט בפני רבו אשר לשיטתו הרע לו? האם ייחשב לפלא שהילד לא יתקשר עם רבו?

מאז שפינקי צבט את פני יענקי הספיקו כבר להשלים, להסתכסך, להשלים, להסתכסך ושוב להשלים. לא רק עם יענקי, גם עם שוקי ועוד מאחוזת מרעיו, המנהל מזמין את פינקי לשיחה קשה ומזהירו שאם תופעה מבישה תשנה שוב אזי.... מהי תחושתו של פינקי? משל למה הדבר דומה למנהל הבנק שמרים טלפון לאחד מלקוחותיו ומזמינו ללשכתו. כאשר נכנס הלקוח אומר לו המנהל: "בבדיקת ארכיון מצאתי שלפני שלושים שנה חזר צ'ק שלך מחוסר כיסוי, אשר על כן מצטער אני להודיעך שלא אוכל להעניק לך אשראי!".

בסוף שנה"ל מקבל שמעי בהתרגשות את התעודה, לתדהמתו כי רבה צדות עיניו בציון "כמעט טוב –" ב"סדר בספריו ובמחברותיו". כמרוצת הצבי רץ לעבר מקומו של רבו ובעיניים דומעות ובקול חנוק שואלו על פשר הדבר, ונענה: "אתה לא זוכר מה היה לפני שלשה חדשים?" התשובה שלילית. "רואה אני – מבהיר לו רבו – שעדיין אינך יודע את חומרת הדבר של קשקוש במחברות". מה חושב חניך זה על המחנך?

עלינו לדעת שבמקרים אלו לא נייעל את החינוך מפני שלש סיבות:

1. אם נפנה את מתן העונש לגורם אחר, אזי משדרים אנו לילד שהאבא או המנהל או כל גורם אחר הנו מקל חובלים. למה הדבר דומה? לאדם שסרח ומזמינים עבורו את המשטרה.
2. כאשר מתבצעת הפניה לאדם אחר אזי ייחשב הדבר בעיני החניך כחוסר יכולת להעניש והמחנך בעיניו כמכריז על פשיטת רגל.
3. אם העונש מתבצע באיחור זמן אזי הוא לא אפקטיבי, הילד לא יודע מה רוצים ממנו ורואה בפעולת הענישה כאקט אכזרי או מעשה נקם. ואנו מטרתנו לחנכו ולאלפו בינה ולהאהיב עליו את לימוד התוה"ק וערכים.

עונש אמור להתבצע בו בזמן, כמובן לא מתוך כעס ולא עונש מופרז. כשילד נענש במידה נכונה ובזמן הנכון ע"י מחנך שמחמיא לו על דבריו הטובים בשאר הימים וגם ינחהו את הדרך הנכונה לאחר שנענש ומעודדו בדברים המושכים את הלב, ילד כזה יהיה קשור לרבו בעבותות אהבה כנאמר: "נאמנים פצעי אוהב" ואו אז יזכה הוא והוריו לרוות ממנו מלא חפניים נחת רוח דקדושה.

<— בחזרה מעלה

***